תכנית האירוח נפתחה בהצגתו של ינון כדמות שנויה במחלוקת. מסית, שופר, חלק ממכונת הרעל, קיצוני, בוטה, מיזוגן, חשוך, שמרן, פשיסט, כלבלב של נתניהו. לאורך כל התוכנית קובן לא משחרר וממשיך לנבור על הודו, על הוללות ועוד, ואפילו שינון מתאר בישרות – ״גבה לבבי״, מביעה חרטה, וטוען בצדק, ׳על כמה אמירות במסיבות שקצת שיכורים על זה הורגים בן אדם׳?

על פי החוק השלישי של ניוטון, זה מעיד שינון עושה עבודה טובה, הכח שלו מזמין הפעלת כח מנגד. אבל הכי חשוב, זה המסגור החורז של השיח כדי להבליט נקודת תורפה שיגרום לאנשים לשוחח ולהביט רק עליה. היה מעניין יותר להרחיב בסוגיא של חטיפת עובייד והמבצעים בסיירת מטכ״ל למשל, אבל אז המבט הרע היה מצטמצם.

לאחר מכן מגיעה ההאשמה במובן הלאומי. קובן מאשים את מגל שכשהוא אומר ׳הם׳ הוא מוציא את אחינו מהשמאל מכלל ישראל. אין ביטוי מובהק מזה ׳להפוסל במומו פוסל׳. השמאל הרדיקלי מעודד תנועת הפרדות, אליה נרשמו לדף הפייסבוק ערב המלחמה יותר מ 40k עוקבים, הדוגלת בשתי מדינות – ישראל ויהודה, ומשה רדמן (אבוטבול), מעודד את כתיבת ספרו של הסופר ספי רכלבסקי בעניין זה. מבינים את הנדסת התודעה, ביטוי של ינון מגל משסה יותר מפעולות ממשיות המתוקצבות במליונים.

בהמשך לתווית שקובן הדביק לו כמפלג, הוא שאל את ינון ״תגיד, אתה באמת חושב שאם לנתניהו קורה משהו לא טוב הם מרוצים?״ שימו לב לתמימות שבשאלה בנסיון להציג את דבריו של ינון כמפלגים, בעוד שאם רק תפתחו את החלון, תראו את השנאה העוורת כלפי ראש הממשלה ותווכחו במחלת ההגמוניה שלהם שתביא אותם לעשות הכל כדי לתפוס את השלטון ובכך לעקר את הצביון היהודי מהמדינה.

ואז שואל קובן, ״וכי עצירת המלחמה ושחרור החטופים לא יפגע בקואליציה של נתניהו״, וינון על מנת לסתור, מזכיר לו שנתניהו הוא זה ששחרר את גלעד שליט, וקובן לא מתבייש ושואל: ״אבל אתה זוכר מי שחרר את המחבלים״, כלומר, תמיד נתניהו אשם.

השלב הבא במסגור – הצגתו של ינון כמשוגע. לצד כאבו וצערו על הנרצחים הקדושים, באינטואיציה יהודית בריאה של ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל…״, הבודהה שהוצבה במסיבה בנובה הפריע לו.

ואז למסגור הכי חשוב: ״אתה מסכים איתי שמדינת ישראל נמצאת באחת התקופות הכי גרועות בתולדותיה?״ הנה הנסיון ליצור אווירת גטו על מנת שהאזרחים ימרדו בשלטון, אבל ינון עונה שאנחנו בתקופה מדהימה, של פכחון, של בירור עמוק, מה שעושה טוב לעם ישראל ומחבר אותו למהות ולזהות שלו מחדש. קובן כמובן שועט כמוצא שלל רב על הזדמנות המסגור ונתפס למילה מדהימה, במטרה לתת תחושה לצופים כאילו ינון מגל חוגג בלילות את רצח אחינו, אונס בנותינו, ועריפות ראשי טפינו.

אחרי ה framing (מסגור בלעז), עולים אל עבר הקומה הבאה – הסחת הדעת הציבורית על ידי קמפיין הסיסמאות החלולות.

ינון מביע צער על הפירוד ששרר סביב תפילות יום כיפור, ועל הקשר לתפיסתו בין השנאה והקיטוב לבין טבח שמחת תורה. לכאורה נמצא מכנה משותף בין ינון והשמאל כי כולם רוצים אחדות נכון? אלא שצריך להבין מהי אחדות אצל השמאל הרדיקלי. ארגון ׳אחים לנשק׳ ביטא זאת בקמפיין ׳בשבילנו אתם אחים, בשבילו (נתניהו) אתם ניצבים בקמפיין׳, ובהחרמה שיטתית של נבחרי ציבור, כלומר – החרמה של ציבור שלם. במילים אחרות, שבני הציונות הדתית ימותו בעד ארצנו במלחמה, אנחנו ננהל את המדינה, כי אנחנו רוצים אחידות של הדעות והמחשבות, ועד שלא תחשבו כמונו לא נוכל באמת לאהוב אתכם, או במילים אחרות – לשנוא אתכם.

מכיוון שינון ביטא שוב רגש יהודי הנובע מאחד מי״ג עיקרי האמונה להרמב״ם – ׳שכר ועונש׳, מגיעה השאלה המתריסה של קובן: ״מי אחראי יותר למחדל אלוהים או נתניהו?״ שימו לב להנחת היסוד, לא יכול להיות אשם אחר בשר ודם מאשר ראש הממשלה. ראשי הממסד הבטחוני שהם האשמים העיקריים בכלל לא עלו בתבנית החשיבה שלו.

ואז מגיעים לשיא: ״איך אתה חוזר לשיח של 7.10?״ שאל אותו קובן, ״צריך לדבר על פחות קיטוב, פחות שנאה, נסיון למצוא כאן למען השם דרך לחיות ביחד, אתה עשית איזה חשבון נפש?״ הוא מחדד את שאלתו בעזות מצח. לראות ולא להאמין! ׳כח קפלן׳, ׳אחים לנשק׳ ו׳פורום 555׳ לא נחים לרגע. ערוצי התעמולה לא מפסיקים לקטב ולשסע וקובן שואל את השאלה במסגור מכוון כאילו ערוץ 14 הוא המסית.

אבל חמור מכך – זוהי הסחת הדעת הציבורית הגדולה ביותר. המחדל המודיעיני, כישלון הקונספציה הביטחונית, הקשר להסכמי אוסלו ולהתנתקות וחלקה של מערכת המשפט במציאות הביטחונית חמורים שבעתיים משיח ה 7.10 ואף אחד לא מדבר על זה. יש כאן נסיון בוטה ליצור נרטיב ברור של ׳גיוס חרדים עכשיו׳ כסוגיא הבוערת ביותר, יחד עם ׳לא לחזור לשיח ה 7.10׳ כדי לעצור את ערך הנצחון והאחדות שעם ישראל כל כך כמה אליו, על מנת להביא ל׳בחירות עכשיו׳, ועל מנת לטשטש את כל המחדלים של אלופי הקונספציה בשלושים שנה האחרונות, העומדים בסתירה גמורה לתפיסתם הבריאה של הציבור, שמימי אוסלו חזה את הטבח הזה.

השאלה היא לא איך אתה מעז לחזור לשיח ה 7.10, אלא איך קבוצות כח שרצו להשליט את דעתם על הציבור, ששרפו את המדינה באנרכיזם גמור, וניסו לפרק את צבא המילואים, מה שהביא לטבח בעת הזו, עדין לא ביקשו סליחה מעם ישראל ועדין לא הביעו חרטה בציבור? ואיך שר הבטחון, הרמטכ״ל ושאר האלופים שלא עצרו את הקריאות לסרבנות לא הודחו מתפקידם? זו השאלה

כך מסיחים את דעת הציבור – מקדמים רעיונות טעונים אמוציות בחברה הישראלית על מנת להסית את השיח המרכזי הדורש תיקון.

ונסיים בהגחכה המתלווה לכל: בתכנית מוצג קטע של ינון שר יחד עם אראל סגל וריקלין ורוה״מ נתניהו את השיר ׳שבחי ירושלים׳. זה הובא כביכול כדי להראות שכתבים מן השמאל לא עושים כך, אבל מה שחשוב הוא כמובן מה שמתחת לפני השטח – ההגחכה. לעומת שירי חול ריקים מתוכן, לשיר שיר משיריו של המשורר הלאומי דוד המלך מלפני כ 2800 זה עממי מידי, מזרחי מדי, דתי מדי ולכן מגוחך מדי. בכלל, ביבי הוא חבר שלנו מהסניף בתנועת נוער, ולכן הוא לא באמת יכול לכהן בתפקיד ציבורי בטח לא בתור ראש ממשלה. מי שכן יכול זה ראש הממשלה לשעבר מר דוד בן גוריון, שאם כבר מדברים על שיסוי, הוא זה שכינה את ז׳בוטינסקי ׳ולדימיר היטלר׳, שלעולם לא תשמעו מישהו קורא לו ׳דודהל׳ה׳, או נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר אהרון ברק, שמעולם לא תשמעו מישהו קורא לו ׳אהרל׳ה׳.

שמחתי לעזור.

הפוסט הפגישה עם רוני קובן וינון מגל ממחישה ב 45 דק׳ מה קורה במדינה. הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

את הגברת רות אלון הייתי נוהג לבקר מדי פעם בשבתות כדי לשמוע סיפורים אודות בעלה המנוח – יגאל אלון. המשפט האלמותי שטבע ״עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל״ היה חלק אינטגרלי של נעוריי. אף על פי כן, באחת הגיחות המבצעיות הראשונות שביצעתי כטייס צעיר, הכתה בי בתדהמה הפליאה כיצד עם שצמח מאפר קורבנות השואה, הצליח להקים בזמן כל כך קצר מדינת פאר שכזו. אז עדיין לא ידעתי מה מקור ההצלחה, אבל חשתי שכיסופי כל הדורות נישאים על כתפיי – תחושה שלא ידעתי להסביר.

כשחזרתי להדריך, מוניתי להיות מפקדו של קורס הקצינים של בית הספר לטיסה. בממשקים משותפים עם בה״ד 1, נתקלתי בתופעה שהפעימה את רוחי – 40% בערך מן המסיימים היו חובשי כיפה. היה זה לפני כמעט 20 שנה, וכבר אז היה זה תהליך שנמשך כעשור. נוכחתי לדעת שהפיקוד הזוטר של צהל הולך להיות מורכב ברובו מהציבור המכונה – ׳הציונות הדתית׳. הוכיתי בתדהמה, הרגשתי שהציבור הזה ״גנב״ לי, בן הקיבוץ, את הציונות – הנה, הוא נושא בגאון את דגל הבטחון, אחד משלושת עיקרי הציונות עליהם חונכתי, התיישבות, עליה ובטחון.

מתוך התדהמה, צמח אצלי תהליך ברור ארוך שנים. עם השחרור דחיתי הצעות מפתות ביותר לטובת הכרה אמיתית של החברה הישראלית, ובראש ובראשונה אותו ציבור מופלא. גיליתי את מקור כחו – מסירות נפש המושתתת על חיבור למסורת, למורשת ההסטורית ולשורשים העמוקים של עם ישראל. כולנו צפינו במלחמה הנוכחית בנאומיהם של המג״דים חובשי הכיפה, בהם הזכירו את לוחמי ישראל בכל הדורות, מאברהם אבינו דרך השופטים, דוד המלך, החשמונאים, בר כוכבא ועד צה״ל של ימינו, ואף קראו קריאת ׳שמע ישראל׳, ואין מי שלא הזדהה עמוקות עם דבריהם. אלה הדברים שגורמים לציבור הזה להיות חוד החנית בשרות המדינה. אם במלחמת ששת הימים 25% מן ההרוגים היו בני הקיבוצים – פלח שבקושי הווה 3% מן האוכלוסיה, הרי שבמלחמת חרבות ברזל אחוז ההורגים מקרב ציבור הציונות הדתית מתקרב ל 50%, ואם מצרפים את המסורתיים מקבלים כמובן אחוזים גבוהים עוד יותר.

באיזה שקר חייתי. משחר ילדותי הורגלתי לחשוב כאליטה – המדינה זה אני, ולפתע נוכחתי לדעת שזהו הציבור המשרת והתורם ביותר. כמה שהייתי מוסת, רק לחשוב שלאורך השנים שמעתי את הביטויים: מתנחלים, משיחיים, לאומנים, אלימים, אכזריים, מסוכנים, גזענים, מוטציות, תתי אדם, פשיטסים, נאצים. כולנו רואים היום איך אותם ׳מתנחלים משיחיים׳, עזבו את הגבעות ביהודה ושומרון ובאו למסור את נפשם ולהציל את אחיהם. איך אם הבנים מרים פרץ ששכלה את שני בניה ז״ל ״המתנחלים המשיחיים״ נוסכת גבורה ומחזקת את המשפכחות השכולות. איך רועי קליין ז״ל ״המתנחל המשיחי״ מעלי קפץ על רימון כדי להציל את חבריו, והותיר מורשת הירואית בל תתואר, ואיך איבדה אותה מכינה מעלי חמישה עשר לוחמים רק במלחמה הנוכחית. ובל נשכח, הציבור המושמץ הזה תורם כליות במאות אחוזים יותר מכל ציבור אחר.

הציבור הזה חווה ברבות השנים ובמיוחד בשנה האחרונה תהליך של דלגיטימציה ודמוניזציה תוך בוז אדיר לנבחריו, תהליך שגרם לו להרגיש כנוע, צייתן ומושפל שיודע רק לרצות ולשרת את הקהל, אך שאינו ראוי להשפיע על עיצוב דעת הקהל. כזה שנולד עם צוואתו של טרומפלדור ״טוב למות בעד ארצנו״ בקרבו, אך חוץ מלהקריב את טובי בניו אין הוא ראוי לעסוק בחינוך ילדי ישראל או לקבל החלטות גורליות לגבי מדינת ישראל. סיפר לי יחיאל לייטר ששכל את בנו משה ידידיה הי״ד, שכאשר באו לדפוק על דלתם, נותרה בלבם רק שאלה אחת, מי מבין שבעת הבנים והחתנים מסר את נפשו.

השנאה המגזרית המבוססת על יצירת דמונים ושקר מוכרחה להפסק. יהא זה צו השעה לכל סקטור בחברה הישראלית. כדי שזו תפסק, מוכרחים לעקור עשבים שוטים מתוכנו. חיים באר הוא איש של מילים, זה הכח שלו, ובאמצעות כחו זה הוא מנסה באופן אנטישמי לסמן את הציבור הכי משרת היום במדינה כאנשים הצריכים להיות מושלכים אל צידי הדרך, הוא וכל מי שמתיימר להיות אליטה ונאחז בציפורניו בקרנות מזבח ההנהגה המדומה. יהיו אלה טייסים, אלופים או רמטכ״לים לשעבר. האנשים הללו טועים ומתעים, ואנו צריכים ללמוד להשתחרר מתפיסותינו השטחיות והקדמוניות כאילו הם אדוני הארץ ועל פיהם ישק דבר.

המבחן שלנו כחברה יהיה להכיר בגדולה של הציבור הזה לא רק בעיתות מלחמה, כאשר מתיהם מונחים לפניהם, בעוד הוריהם ואחיהם נושאים הספדים המרטיטים כל לב. לא רק כאשר הורי החטופים חובשי הכיפה אומרים קבל עם ועדה שהם מעדיפים את טובת האומה על טובת בניהם, אלא בעיקר בעתות שלום וחיים, פריחה וצמיחה. אם נדע להכיר טובה ולראות בעין יפה ולא מוסתת את אותו ציבור מדהים, נוכל לדלות מן המעיין החינוכי המופלא שלהם, ממנו הם משקים את ילדיהם במסורת ובמורשת ישראל, עד שפורחים פרחים לתפארת מדינת ישראל.

הפוסט כמו רקפות – פרחי הציונות הדתית הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

באופן כללי, אין מילה שמרתיעה אותי יותר מהמילה עכשיו: ״שלום עכשיו״, מביא לבריחה מלבנון, ״משיח עכשיו״, לאי הבנה של המושג. ״גיוס חרדים עכשיו״ מוביל לנתק בחברה, שחרור חטופים ״עכשיו״, מעלה את מחיר העסקה ומאריך את משך המלחמה. וכך ״התיישבות בעזה עכשיו״, דוחה את האפשרות להתיישב שם. במשחק הפוליטי החדש שהולך להתהוות אחרי המלחמה, אני מציע לאמץ את המילה ״סבלנות״. היא מפתחת ענוה, שיקול דעת, עצה וקבלת החלטות נכונה.

אני בעד ההתיישבות בעזה משלוש סיבות מרכזיות: האחת – ביטחונית. השניה – הסרת הטראומה מתושבי העוטף כדי שיוכלו לשוב לבתיהם. השלישית – זו ארצנו. יחד עם זאת, למרבית הציבור קשה להכיל זאת כעת, מה גם שצריך לדעת כלל יסודי לגבי תהליכים הרי גורל בחברה – הם צריכים להיעשות בתהליכיות.

הצלחתו של הכנס איננה נמדדת באלפי המשתתפים שנכחו בו. במקום כנס פנימי מגזרי המנציח נתק, מוטב היה אילו היו משתתפים בו אנשים מכל הפלגים המתעניינים בכך, שעבורם ההתיישבות בעזה היא בגדר חלום אפשרי. כאלה הבאים להקשיב, לברר ולהחליף דעות, ובכך ליצור תהליכיות נכונה. אלא שזה לא קרה.

לצערי, הלקח המרכזי מתקופת המחאות והמלחמה עדין לא הופנם. אי אפשר להחיל שינויים עצומים בחברה דמוקרטית ללא תהליכיות הולמת. שיבה מיידית לעזה, תוליד את הפגנות קפלן 2035 בתואנה שבנינו נהרגים שם כדי שהמתנחלים יוכלו לחיות על חוף הים של הנגב המערבי.

במלחמה דרושה אחדות אמיתית. שמחה וצהלה לקראת חלום ההתיישבות שנראה כעת בר השגה יותר מתמיד, יכולות להיתפס כנתק מוחלט אצל משפחות רבות בישראל הנמצאות בחרדת שואה, משום שהם עדין לא עברו את התהליך. כדי לא לפגום במרקם שנוצר, ראוי לשמור על נורמליות ועל איפוק. לדעת לא לפגום באופטימיות האוטופית של שכבה חולמת מחד, ומאידך, לדעת לרתום את כלל הציבור אל השאיפות הנשגבות. זאת תוך התאמה למציאות ויצירת תחושת מסוגלות למימוש החזון. אחרת – חלק נכבד בחברה הישראלית ימשיך להיות מורתע.

כברת דרך משמעותית עוד לפנינו עד שנשיג ניצחון בעזה על שלושת היעדים המרכזיים שהוגדרו: מיטוט שלטון החמאס על מוסדותיו ואנשיו, החזרת החטופים ווידוא שטבח כזה לא ישנה במדינת ישראל. כל זאת תוך עמידה בלחצים בינלאומיים וניסיון לשמר ממשלת אחדות. הקונצנזוס כעת הוא להשמיד את האויב בעזה עד הניצחון. לכך יש תמיכה רחבה באומה משום שאת תהליך ההתפכחות כבר עברנו. אני מציע שנלך עם הקונצנזוס הזה.

נכון יותר בעת הזו לדבר על התיישבות בתוחמת הצפונית – ניסנית, דוגית ואלי סיני. אין שום הבדל ביניהם לבין נתיב העשרה. לקדם התיישבות בשלושת הישובים הללו כשלב ראשון, בהנחה שהציבור יסכים ושהנסיבות הביטחוניות יאפשרו, זה מהלך פתיחה נכון. הוא יוביל לכך שכאשר פתרון ארוך טווח לעזה יראה לעין, התיישבות זאת תהווה תשתית להמשך התיישבות ענפה בכל חבל עזה.

כילד יחפן בקיבוץ למדתי לאהוב את ארץ ישראל. אהבה כזו שלא אפשרה לי לוותר על הגולן. “העם (אכן היה) עם הגולן” בשעתו, משום שעם ישראל מאוהב ברמת הגולן. המבחן האמיתי של החזרה לחבל עזה יהיה ברצון להתיישבות של כל גווני הקשת של חברה הישראלית. גרעיני ההתיישבות צריכים להיות מורכבים מדתיים, מסורתיים וחילונים. לצד לימוד פיוטיו הנפלאים של ר׳ ישראל נג׳ארה, שהיה רבה הראשי של עזה לפני 450 שנה, נעמי שמר של דורנו צריכה לכתוב את חורשת האקליפטוס של נחל הבשור ונחל גרר, לצד רחל של דורנו שתכתוב את “ואולי..” על פתחת רפיח.

הפוסט במקום “התיישבות בעזה עכשיו”, צריך לאמץ את המילה “סבלנות” הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

יותר ממה שאנו ערבים לשלום החטופים, אנו מחוייבים לחיי עם חופשי בארצנו, שלא מוכן להשחט יותר כפי שאירע באשוויץ או בטבח שמחת תורה. דורות של לוחמים לא מסרו את נפשם בשביל חוזה פרטי בין החייל למפקדו.

הלוחמים ששבו מן החזית אומרים במפורש: ״אנחנו דורשים נצחון״. הם יוצאים לקרב כדי להבטיח את שלום עם ישראל בארצו. לא שבנו ארצה כדי ׳לחזור הביתה בשלום׳. אם זו התכלית, אין מה לצאת לקרב. אלא שבנו אחרי אלפיים שנות גלות כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה.

את האמת הפשוטה הזו כולם יודעים, אבל עקב לחץ תקשורתי כולם שותקים. ברפש השקט קונים שלווה לזמן מסויים אך מפקירים את הדורות הבאים קדימה. אם אין ביכולתנו על חצי מליון החיילים המגוייסים להשמיד אויב בסדר גודל של החמאס – לא תהיה לנו זכות קיום כאן. השלב הבא יהיה להחזיר את המנדט הבריטי, ומשם אל מרתפי השואה.

אירוע 7 באוקטובר הוא אירוע תנכי היסטורי, וכך גם צריכות להיות תוצאות המלחמה. הדם של הלוחמים שנפלו בקרב לא פחות אדום משל החטופים! כל מי שנוהג אחרת ומערב שיקולים פרטיים של לחץ המשפחות, לא ראוי להנהיג את עם ישראל.

הפוסט אסור להכנע לתכתיבים של החמאס הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

כדי להבין כיצד אירע תרגול ההדמיה הפסיכי הזה, יש להבין את שורש התופעה. אליטה פוסטציונית המשתייכת לכפר הגלובלי, ויתרה מרצון בשנה האחרונה על זכותה לשרת את המדינה, כאשר אמרו מובילי הדעה שלה – ״אנחנו לא נשרת יותר״. לעומת זאת בצניעות ובגאון, הציבור המסורתי וחובשי הכיפה, שאת אחוז הנופלים מהם במלחמה הנוכחית כולם יודעים, משרתים בגאון את המפעל הציוני. רק לסבר את האוזן, תושבי יו״ש מהווים 2.8% מהאוכלוסיה ובקרב הנופלים מדובר ב 16%. המשמעות היא, פי חמש נופלים, פי חמש אלמנות, פי חמש משרתים בחזית.

האלוף יהודה פוקס הוא סמל מובהק לאותה אליטה פוסטציונית שלא תוותר בקלות על מעמדה. העובדה שהוא גדל בבית דתי רק ממחישה לנו עד כמה עמוק מגיע הפרוגרס, שכמו תמנון רב זרועות, מחדיר את האג׳נדות הפוסטמודרנה הרדיקליות שלו אפילו לצבא ומטשט את הזהות הלאומית-יהודית שלנו בקרב הדרגים הבכירים, תוך שחלקם אף נשלח ללמוד באוניברסיטת הארווארד שהתגלתה זה מכבר כאנטישמית מובהקת. אחיזה במעמדה של האליטה, היא הסביה שבעטיה מנסה האלוף פוקס להשניא את ציבור המתנחלים שמוסר נפשו עכשיו בעזה – כדי לעצב את תודעת החברה בישראל, כאילו אותו ציבור הוא אויב מסוכן שעלול לחטוף אזרח תמים פלסטיני מאיו״ש, שאם נודה על האמת, חלק לא קטן מהם כבר מתכנן את הטבח הבא.

כאילו לא למדנו כלום מה 7.10. מתקופת פירוד קשה ערב המלחמה שבראשה הפרעת התפילה ביום כיפור, אנחנו עולים קומה אל תרגיליי שנאה יעודיים בצה״ל שיפוררו את האחדות באופן מלא. צריך לזכור, התרגיל המפוקפק הזה הוא רק סימפטום. האבסורד הגדול באמת הוא מינויו של האלוף פוקס למי שאמור להגן על אחיו היהודים, שנואי נפשו, באיו״ש. אי אפשר להגן על מישהו באמת כל זמן שאתה שונא אותו.

מעבר למה שצריך להדיחו לאלתר מתפקידו, צריך לשאול כיצד מתבצע מינוי שכזה? התשובה היא שזה נובע מאותו רצון של האליטה להאחז בעמדות השליטה, וזה מתאפשר אך ורק בזכות תודעת אדנות עמוקה, ״המדינה זה אני״, שבאמצעותה שולטים על מוקדי הכח המדינה. זו התודעה עליה גדלתי בקיבוץ ואח״כ בחיל האוויר, אני מכיר אותה היטב, לי אי אפשר לספר סיפורים. את זה צריך לשבור. יקח קצת זמן, לא נורא, אנחנו עם שלא מפחד מדרך ארוכה. נאזר בסלבנות.

הפוסט התרגיל של יהודה פוקס הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

הדיפ-סטייט (מדינת העומק) ששולט בחיינו כבר לא נמצא במעמקים, הוא גלוי ופורס בפנינו את כל כוחו, אך השליטה שלו מתאפשרת באמצעות מנגנונים פסיכולוגיים, סוציולוגיים ומדיניים.

מאז קום המדינה, אזרחי מדינת ישראל רכשו כבוד הן לנבחרי הציבור והן לשיטה הדמוקרטית – העם כיבד את רצון הרוב וידע שזוהי מהותה של הדמוקרטיה. משנת המהפך, עליית הימין לשלטון, ניתן היה להבחין שככל שחולפות השנים, העם נהיה לאומי יותר, ציוני יותר ומסורתי יותר. השמאל הבין שלשלוט באופן דמוקרטי לא יוכל יותר, וכדי לשלוט בכל זאת, החל לערער את מעמדו של נבחר הציבור עד כדי ׳השמדת ערך’ למושג פוליטיקאי. הפוליטיקאי תמיד יוצג כאדם אגואיסט, מושחת המונע מיצרים אפלים. הציבור אמנם נתן בו אמון בכך שבחר בו, אבל השמאל לקח לעצמו את תפקיד שבירת האמון.

במדעי המדינה מנתחים מנהיג ברמה האישית, הלאומית והבינלאומית, אך התקשורת במקום לתווך לנו את המציאות, תתמקד בעיקר ברמה האישית, וגם כאשר היא תדבר על הרמה הלאומית והבינלאומית – היא תדגיש בעיקר את החסרונות. כך יוצא, שנבחרי הציבור אשר זכו לאמון העם להוביל מדיניות שתייצג את הציבור, הופכים להיות באמצעות התקשורת אנשים רעים מלאי חסרונות.

המהלך לא נעצר שם. כדי לשלוט באמת, לא מספיק להשמיד את ערך הפוליטיקאי אלא צריך להציב חלופה. מאחר ולא ניתן לשמאל לשוב לשלטון באופן דמוקרטי, הוא יציב אליטה לא נבחרת, או במילה אחת – פקיד כחלופה.

במילה פקיד אין הכוונה חלילה לזלזל בתפקיד מקצועי כזה או אחר, אלא להדגיש שזהו מינוי שאינו נבחר, דרג מקצועי שמבצע מדיניות שהוטלה עליו.

בזמן שהימין השקיע את מרצו בהתפקדות למפלגות ובניית שטח, השמאל הבין שיש להשקיע בבניית עולם הפקידים והאליטות. הוא עושה זאת על ידי קרנות חינוך, קידום מינויים וטירפוד מינויים של פקידים שלא יבצעו את האג’נדה שלהם.

המהלך נראה כמעט מושלם – הפוליטיקאים מושחתים והפקידים המאותרגים נקיים מכל רבב. אז אומר השמאל לציבור: “מדוע שיחליט בשבילנו הפוליטיקאי המושחת כאשר ישנם שופטים, רמטכ”ל, דיקנים וראש שב”כ שיודעים מה הכי טוב לעם ישראל?” במיוחד לאור העובדה שאין עליהם שום כתבה רעה בתקשורת, מה שמוכיח שהם המנהיגים הראויים.

הדמוקרטיה הומרה בפקידוקרטיה, וכדי לחזק את השליטה של השמאל במהלך, הם אוסרים לבקר את הפקידים שקדושים לא פחות מהאפיפיור. ראש ממשלה, שרים וחברי כנסת מותר לבזות מבוקר עד ערב. אבל שופט בית המשפט העליון? רמטכ”ל? איך אפשר להעלות על הדעת לדבר על האנשים המכובדים האלו המונעים מתוך שליחות? לשרים וחברי כנסת הם מעולם לא ייחסו שליחות וכבוד, אלא רק לפקידים (וגם שם, הפקידים ‘הנכונים’).

הדרך לעצור את הרס הדמוקרטיה המתבצע על ידי התקשורת והשמאל מתחלקת לכמה שלבים.
ראשית, יש לכבד את נבחרי הציבור, לקרוא להם ‘כבוד השר’ ו’כבוד ראש הממשלה’. יש לדעת שהביזוי של התקשורת כלפי נבחרי הציבור, הוא בוז שהם רוחשים למעשה לציבור שבחר בהם, על כן יש להתייחס לאותם ערוצי תקשורת באותו הבוז בדיוק.

בנוסף, עלינו לדעת להעביר ביקורת על הפקידים. הם אינם חפים מטעויות, ובעיקר מן הרגע שהשמאל החליט שהם מחליטים על מדיניות חיינו. מותר לבקר את המדיניות שלהם ומותר להעמיד אותם על טעותם ולהזכיר להם את מקומם. לא ניתן שתהיה כאן הפיכה צבאית, משפטית ורפואית.

שלמה המלך אומר במשלי “תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת”, כלומר, בעבור שלושה דברים יתרגזו יושבי הארץ אבל הרביעי הוא בלתי נסבל: “תחת עבד כי ימלוך, ונבל כי ישבע לחם, תחת שנואה כי תבעל” אבל הדבר הרביעי הוא המקומם מכולם – “שפחה כי תירש גבירתה”.

נבחרי הציבור לא יהיו העבדים והשפחות של הפקידים, התודעה העקומה תזעזע את כל יושבי הארץ והם לא יתנו לזה לקרות. הפקידים צריכים להיות השליחים של העם ונבחריו, ולא להיפך. ככל שנטמיע את ההבנה הזו, כך נעצור את הפקידוקרטיה, ותהיה כאן דמוקרטיה אמיתית.

הפוסט שלטון הפקידים ניצח את הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

לצערי, ככל שחלפו השנים – תרבות עידוד העליה, ההתיישבות וגם האהבה לארץ נשכחו והוחלפו בערכים חדשים.

אהבתי לשירי ארץ ישראל היפה והטובה אינה תלויה בדבר. אבל מנער מתבגר המלווה את מדורת השבט הקיבוצית בנגינה על גיטרה ובשירה בציבור, למדתי עם השנים לפתח חושים היודעים להבחין בין שירי ערש תרבות המבטאים ערגה של עם השב לארצו אחר אלפיים שנות גלות, של אומה הקמה לתחיה מאפר קורבנות השואה, לבין רעל פרוגרסיבי המוחדר לנבכי נשמתנו תחת מעטה של שירי אהבה ושלום.

לרגל שנת הלימודים החדשה, החלטתי לנסות לצייד את בנותיי בנות העשרה ברגישות המתבקשת, אז שוחחתי עמן על כך סביב שולחן השבת. סיפרתי להן שלמילותיו היפהפיות של ‘שיר בבוקר בבוקר’ שהולחן בידי שלמה ארצי “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם” – כתב שלום חנוך שיר מחאה ניאו-מרקסיסטי עם המילים הנוראיות “אדם נשאר אדם אל תקרא לי עם”.

דבריו דומים לשלב האחרון במניפסט הקומוניסטי של מרקס – פירוקם של הלאומים – “פועלי כל העולם התאחדו”. כיום אנו מוצאים את אותו רעיון אצל השמאל הקיצוני הנייד בדמות ניאו-מרקסיזם – פירוק רעיוני של הלאומים – גלובליזם נטול זהות.

השבוע, לרגל 30 שנה לאסון אוסלו, עלה מן האוב ראיונה הידוע של נעה בן ארצי (רוטמן) אצל רפי רשף, בו היא מספרת על יאסר עראפת, אשר בא לבקר בעת השבעה על סבה, רה”מ המנוח יצחק רבין. “הוא מגיע עם כובע של דוד, צעיף סגול.. ומגיע הדוד יאסר עראפת”, כך תיארה נועה את בואו. הופעתו הכל כך מרשימה הביאה אותה לניתוח פסיכולוגי “ופתאום מתגלה בן אדם”, “הוא פשוט מקסים”, “הוא נורא נחמד אלינו”. וכשמישהו שאל אותו אם הוא יודע עברית, השיב: “אני אוהב אותך”, ולסבתא לאה הוא קרא “my sister”.

איך אפשר לבוא בטענות להתפעלותה של נכדתו של ראש הממשלה מגדול רוצחי היהודים מאז השואה, כאשר החברה כולה נתונה לאינדוקטרינציה שלמה דרך תרבות של שירי המסווה הללו?

הילדים של חורף 73 ריגשו את כולנו כאשר שרו: “הבטחתם להפוך אויב לאוהב”. מדוע להפוך אויב לאוהב? פשוט מאוד, איך תהיה הצדקה לתהליך השלום? אמנם שלום עושים עם אויבים, אך אי אפשר באמת להגיע לשלום אם לא אוהבים את האויב.

הגדרות הרע והשנאה אינן נעלמות, הן נדרשות להצדקת הפשעים נגד האומה. איך נעליל על שלושה רוויזיוניסטים את רצח ארלוזורוב אם לא נכנה את זאב ז׳בוטינסקי, גדול המנהיגים הציוניים אחרי הרצל ולדימיר ‘היטלר’? כפי שכינה אותו בן גוריון.

כיצד נצדיק את הסזון אם לא נכנה את בגין, זה שמנע מלחמת אחים ׳פשיסט׳? ומה תהיה ההצדקה למחאה אם לא נשנא את נתניהו? הרי מוכרחים להחליף את השלטון. ללא שנאה יוקדת, לא תהיה מוטיבציה לשרוף את המדינה כדי להחליף את השלטון.

ישנו קשר רעיוני בין פירוק הזהויות לכפירה המסתתרת בשירים – זהו ניסיון לפרק את עם ישראל משורשי זהותו הלאומית, וכך פותח שלום חנוך את שירו: “אם אתה הולך אצלנו בשכונה, תראה שם על הקיר כתובת ישנה, ישמור אותי האל מפני האמונה”.

רה”מ המנוח יצחק רבין, סיים את חייו מיד לאחר ששר את “שיר לשלום” שם נכתב “הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר”, כנגד תפילה זכה של ערב יום הכיפורים. “כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל”, שאת שיר ההלל אומר עם ישראל למן היום שיצא ממצרים על כל גאולה שחווה לאורך ההיסטוריה, כולל יום העצמאות כמובן. “לכן רק שירו שיר לשלום, אל תלחשו (חלילה), תפילה”, ו”שירו שיר לאהבה ולא למלחמות”. כפירה וטשטוש הזהות הלאומית כרוכות יחד בחוברת.

כך זה בעולם אוטופי, סוריאליסטי ודמיוני – אין רוע, לא צריך למגרו, הוא איננו קיים. אין מלחמות, אסור שתהיינה, שהרי אין רוע. ומה בא במקום זה? ‘תהליך השלום’. מדוע הם קוראים “שלום עכשיו”? כיון שהם יודעים שאי אפשר להביא שלום עכשיו, אבל זה תמיד יצור רושם שהם רוצים שלום עכשיו, להיות באופן מתמיד בתהליך, לא בשלום עצמו, כי אם יגיע השלום, יגמר התהליך, יפסיקו להיות קורבנות לשלום.

כבאוסלו כן עתה, הם מייחלים שאת קורבנות השלום יתפסו קורבנות המחאה. הם מנסים להכשיר את השטח בכך שהם קוראים לכל עבר שאיננו אחים. כל זמן שאיננו אחים, אין חשש למלחמת אחים, רק למלחמת אזרחים, וחלילה במצב כזה יכולים להיות קורבנות.

מדוע ברור, אם כן, שהמחאה תמשך? מפני שחייבים את התהליך, הוא משקף את השנאה לנתניהו, וחייבים לשנוא, כי זה מצדיק את המחאה – מעגל של שנאה.

ומה עם המשיח? מבחינת שלום חנוך זה אדם מלא חובות, שלבסוף קופץ מהגג, ואפילו מודיעים שהוא נהרג. אבל זמר המחאה הזה לא יערער את יסודות האמונה התמימה והפשוטה של עם ישראל משך 2500 שנה – ביאת המשיח. “ואע”פ שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”, כתב הרמב”ם כאחד מי”ג עיקרים, וכך שרים בני הציונות הדתית בסיום כל טקס ממלכתי לאחר שירת התקווה.

משיחיות השקר של “שלום עכשיו” קורסת ועוצרת את המפעל הציוני אך אנחנו מאמינים בעזרת ה’ שיום יבוא ויהיה כאן שלום אמיתי, מתוך חיבור לזהות היהודית וללאומיות שלנו.

הפוסט שיר לשלום האמיתי הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

לאחר עצה עם חבריי, התבאר לי שמדובר בתכנית שמראייניה גסי רוח, סותמי פיות שלא נותנים להשלים משפט ומעוררים פרובוקציות. החלטתי כי רב הנזק על התועלת וסרבתי להגיע, וכך כתבתי למפיקה: “שלום וברכה. שוחחתי עם כמה חברים לגבי התוכנית וגם ביררתי לעומק.

לצערי אני מבין שמדובר בשני מראיינים לא הוגנים (בלשון המעטה) שמדברים בשפה מאוד בוטה ומזלזלים באנשי ימין ודתיים. לצערי לא אוכל להתראיין במקום כזה עד שהם יתקנו את דרכם הרעה”.

מי שהלכה לאותה תוכנית היתה פרופסור למשפטים טליה איינהורן. נחרדתי לראות אילו דברים הטיחו בה המראיינים ובאיזה אופן. ממש הזדעזעתי לנוכח העובדה שנותנים בכלל במה למראיינים ברוטליים כאלה. שחקן כדורגל בור ועם הארץ, מטיח בפני פרופסור למשפטים שמבחינת הפרשי הגילאים יכולה להיות אמא שלו, אמירות בלתי נסבלות ובלתי מקובלות בבוטות ואכזריות. מוטב היה אם היה הוללך ללמוד תורה בבית המדרש כדי להבין מה פירוש הפסוק והדרת פני זקן. התביישתי לראות את פניה המולבנות של פרופסור איינהורן – הוא ממש שפך את דמה. המלבין פני חבירו ברבים, אמרו חז”ל, אין לו חלק לעולם הבא, והוסיפו שהוא כאילו שופך דמים, כלומר, רוצח.

לרצוח בנאדם זה משהו שיש לו קצבה – האדם מת וסבלו מסתיים, אך רצח אופי זהו דבר חמור הרבה יותר – זהו מוות יום-יומי. מהמעט שצפיתי בתוכנית הלא מוסרית הזו, שמתי לב שכל כולה בנויה על הלבנת פנים ורצח אופי. לכן, לא ברור לי מדוע אנשים נהנים לצפות בזה. כנראה שלרייטינג חוקים משלו. אינני מבין היכן כל ארגוני הנשים? איפה כל האקדמאים? ומדוע לא שלחו מכתבי מחאה למערכת N12 על החרפה הזו.

יתירה מכך, אינני מצליח להבין מדוע אנשים ממשיכים ללכת להתראיין במקום הנורא הזה? זה כמו להתראיין במקום בו רוצחים אנשים, שוטפים את הדם, הכסא נקי, ומכניסים את הקרבן הבא. אם נחליט כחברה שלא נצפה ולא נתראיין אצל שופכי דמים, נהפוך את המרחב הציבורי למקום נקי יותר, למקום שבו אנשי תקשורת יבינו שיש מושג שנקרא אתיקה עיתונאית.

למקום בו יבינו שלמרואיינים יש צלם אלוקים ואסור לפגוע בו לטובת הרייטינג. עלינו לגנות את רצח האופי הזה, לא להיות שותפים אליו ולא לסייע בעדו גם במחיר הפרסום. לאדם מוסרי, אסור להכנע להתבהמות הזו.

הדבר יביא תועלת הן לצופים והן לעיתונאים עצמם, וכך, בעזרת ה’ תהיה כאן תקשורת נקייה ומאוזנת.

הפוסט אל תתראיינו אצל שופכי דמים הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

כדי להבין איך עולם הרעיונות עובד, צריך להסביר מושגי יסוד בפסיכולוגיה חברתית- כאשר המרכזי שבהם הוא תיאוריית “ספירלת השתיקה”.

תיאוריה חשובה זו מסבירה כיצד התקשורת יכולה להשפיע בצורה משמעותית על דעת הקהל בכך שהיא מתיימרת להציג את “דעת הציבור”. ברגע שאדם שומע ש’הציבור’ חושב בצורה מסויימת יש לו נטייה להצניע את דעתו האישית, משום שהוא לא רוצה להיות בודד ומשונה.

תיאוריה זו שייכת ל’אסכולת הבניית המציאות’ שמקבלת חשיבות יתירה בתרבות פוסט-מודרנית ופרוגרסיבית שאנו חיים בתוכה. לפי אסכולה זו, לא משנה מה המציאות, אין ערך לעובדות או לנתוני אמת, מה שמשנה הוא ‘איך גורמים לאנשים לתפוס את המציאות’.

ולכן לתקשורת יש השפעה גדולה על המציאות, משום שהיא יכולה לומר לציבור מה ‘דעת הציבור’ כביכול ומה ‘המובן מאליו’. למרות שרוב הציבור חושב אחרת, הוא מושפע מספירלת השתיקה, מחביא את דעתו וכך נוצרת ‘נבואה שמגשימה את עצמה’ והבניית המציאות יוצרת מציאות חדשה, למרות שהיא בנויה על שקרים.

השבוע פורסם שמאות טייסים וקציני מילואים בחיל האוויר הלכו לכנס כדי לבחון את המשך צעדיהם. בין הנואמים בכנס היו תמי ארד, אסא כשר ודן מרידור. זהו לא הכנס הראשון, הכנס הקודם שהתקיים לפני כחודש וגם אליו הוזמנו אליו מאות טייסים. בין הנואמים היו אביחי מנדלבליט, סוזי נבות, חמי פרס, רוני אלשייך ואמיר אשל.

דעתם של הנואמים הנ”ל על הממשלה ועל הרפורמה המשפטית ידועה מראש ואין בהם כל גיוון. בחיל האוויר לימדו אותנו להיות ביקורתיים, ומאוד הצטערתי לראות שמביאים לאנשי האיכות הללו לשמוע רק צד אחד, מבלי לשמוע את הצד השני.

גם בתורה יש מצווה לשמוע את שני הצדדים כדי להגיע לחקר האמת “שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק”, אך זו לא הבעיה היחידה של המפגש הזה. שוחחתי עם טייסים שהוזמנו לשם והם אמרו לי “ביקשו מאיתנו לבוא ולהקשיב, אז הגענו”.

הסברתי להם שזה הוצג בתקשורת כאילו כל המוזמנים בכנס בוחנים את המשך צעדיהם, הם מאוד הופתעו, משום שלא עלה על דעתם להתנות את המשך שירותם הצבאי במילואים ברפורמה המשפטית. יש מושג שנקרא “אידיוט שימושי”, זה בדיוק מה שהיה שם. לקחו אנשים חכמים וטובים, אמרו להם שהם מגיעים לכנס לשמוע דעות שונות, ובתקשורת כולם הוצגו כחלק מהקמפיין שמפעיל לחץ על הממשלה לשינוי החקיקה, ללא ידיעתם. השתמשו בהם.

בהמשך שיחתי עם חבריי, הם התחילו לספר שהופתעו לגלות שחלק מחבריהם לטייסת בכלל בעד הרפורמה המשפטית, אלא שהם לא העזו לגלות בגלל ‘ספירלת השתיקה’ שנוצרה בחיל האוויר. נתנו לכולם תחושה שכל החיל האוויר מתנגד לרפורמה המשפטית.

ואיזה טייס רוצה להרגיש שונה ומוזר? לכן במקרה הטוב הוא שותק, ובמקרה הרע- הוא אומר לעצמו שכדאי גם לו להתנגד לרפורמה המשפטית כדי להיות נורמלי. זו גם הסיבה שהם מזמינים את כולם לכנסים, להראות שכל הטייסים חושבים אותו הדבר. ולכן מארגני הכנס לא מביאים נואמים עם דעות שונות. כדי לתחזק את ספירלת השתיקה.

תופעה זו לא קיימת רק בחיל האוויר, אלא גם ברפואה, בהייטק, באקדמיה, בתקשורת, בצבא ועוד. יש דיעות שונות, אך הן מושתקות.

הדרך לשבור את ספירלת השתיקה היא האומץ להתבטא ולומר את דעתך, גם אם תשלם מחיר. השתיקה הזו היא הרסנית, משום שכל יום שהיא נמשכת היא גורמת לעוד אנשים לחשוב שהם לבד ולחיות כ’אנוסים’.

זה לא פשוט, ולפעמים משלמים על זה מחיר אישי. ביום שאני התנגדתי לסרבנות מיד חיטטו בתיקי האישי והפיצו עליי פייק ניוז ורעל ברמות קשות. אבל יש דבר יותר חשוב מכבודי האישי- החירות הלאומית שלנו, וכל אחד מאיתנו חייב להלחם עליה גם במחיר אישי.

הפוסט הטייסים הופתעו דווקא מהתקשורת הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

לגיבורי ניל״י הייתה את המועמדות הטבעית להיות מנהיגי הישוב משום יוקרתם כמי שסייע למעבר לשלב הבא של הציונות – סילוק הטורקים מן הארץ.

״אש-תופת, בעוצמה בלתי רגילה לעבר אלטלנה”

נשמע לכם מוכר? אותה מחלת ההגמוניה, היא שהביאה בסופו של דבר לניסיון לרצוח את האיש בעל היוקרה הרבה ביותר בישוב עם קום המדינה – מנחם בגין, ראש משחרריה של ארץ ישראל מידי הכובש הזר הבריטי, מה שאפשר בסופו של דבר את הקמת המדינה.

רבין מספר בספרו “פנקס שירות”, שברגע ששמעו אנשי הפלמ”ח בחוף תל אביב כי בגין על הספינה, הם הגבירו מאוד את האש בשאיפה לחסלו. ״אש-תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק נפתחה לעבר הספינה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ”ח וה’הגנה’ כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטויים בעוצמת האש״. בגין עצמו העיד בדמעות מיד לאחר מכן בתחנת הרדיו של האצ״ל, קול ציון הלוחמת, שבן גוריון ניסה להביא לחיסולו על סיפון האונייה.

הקצין שהעביר את התותח הקדוש לפו”מ הוא מראשי המחאה

בתשרי תש״ע (אוקטובר 2009), הועבר התותח הטמא מבסיס ההדרכה של חיל התותחנים בשיבטה והוצב בחצר המכללה הבין זרועית לפיקוד ומטה של צה”ל (פו”ם) בגלילות. מי שהכניס לשם את כלי הרצח האלים היה מפקד המכללות דאז תא”ל (כיום אלוף במיל’) נועם תיבון, שאמר “מלמדים אצלנו את פרשת אלטלנה, אז מן הראוי שאחד מסמליה יהיה אצלנו”.

אותו נועם תיבון, כיום מככב בהפגנות השמאל והוא ממובילי “מחאת המילואימניקים” שאמר בראיון ל103fm “המדינה שייכת לנו, וכמו שנלחמנו שנים בכל מלחמות ישראל אנו נלחמים על המדינה”.

אני מוצא קשר ישיר בין אלימות השמאל לאורך ההיסטוריה של הציונות, בין הסתות לרצח לאורך שנותיה של המדינה, כמו זו של ח״כ אפרים סנה (תשס״ה): אין להירתע מ’אלטלנה’ שניה״, וזו של מאיר שלו (תשס״ג): “רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה”ל, והוא התותח הקדוש”), ובין השיח האלים כיום. שיח של “המדינה שלי” ו”הצבא שלי” ושיח של “מלחמת אחים”, כאילו המדינה לא שייכת לעם, אלא לקבוצת אליטה פריבילגית.

ההתנהלות האלימה הזו שזורה באופיו של מחנה מסוים במדינת ישראל בציר היסטורי. כנראה שאת הנרטיב הזה מלמדים בטעות גם באקדמיה, גם בשיעורי היסטוריה וגם בפו”מ.

השלב הראשון כדי להחליף את הנרטיב הזה ולספר את סיפורה המלא והכואב של הציונות הוא להטביע את “התותח הטמא” יחד עם כל האלימות האליטיסטית שהוא מייצג, כדי שדור הגנרלים הבא יחונך על ממלכתיות ודמוקרטיה ולא על אלימות ואנרכיה.

הפוסט הקצין שהעביר לפו”ם את התותח הקדוש – מראשי המחאה הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.