כדי להבין כיצד אירע תרגול ההדמיה הפסיכי הזה, יש להבין את שורש התופעה. אליטה פוסטציונית המשתייכת לכפר הגלובלי, ויתרה מרצון בשנה האחרונה על זכותה לשרת את המדינה, כאשר אמרו מובילי הדעה שלה – ״אנחנו לא נשרת יותר״. לעומת זאת בצניעות ובגאון, הציבור המסורתי וחובשי הכיפה, שאת אחוז הנופלים מהם במלחמה הנוכחית כולם יודעים, משרתים בגאון את המפעל הציוני. רק לסבר את האוזן, תושבי יו״ש מהווים 2.8% מהאוכלוסיה ובקרב הנופלים מדובר ב 16%. המשמעות היא, פי חמש נופלים, פי חמש אלמנות, פי חמש משרתים בחזית.

האלוף יהודה פוקס הוא סמל מובהק לאותה אליטה פוסטציונית שלא תוותר בקלות על מעמדה. העובדה שהוא גדל בבית דתי רק ממחישה לנו עד כמה עמוק מגיע הפרוגרס, שכמו תמנון רב זרועות, מחדיר את האג׳נדות הפוסטמודרנה הרדיקליות שלו אפילו לצבא ומטשט את הזהות הלאומית-יהודית שלנו בקרב הדרגים הבכירים, תוך שחלקם אף נשלח ללמוד באוניברסיטת הארווארד שהתגלתה זה מכבר כאנטישמית מובהקת. אחיזה במעמדה של האליטה, היא הסביה שבעטיה מנסה האלוף פוקס להשניא את ציבור המתנחלים שמוסר נפשו עכשיו בעזה – כדי לעצב את תודעת החברה בישראל, כאילו אותו ציבור הוא אויב מסוכן שעלול לחטוף אזרח תמים פלסטיני מאיו״ש, שאם נודה על האמת, חלק לא קטן מהם כבר מתכנן את הטבח הבא.

כאילו לא למדנו כלום מה 7.10. מתקופת פירוד קשה ערב המלחמה שבראשה הפרעת התפילה ביום כיפור, אנחנו עולים קומה אל תרגיליי שנאה יעודיים בצה״ל שיפוררו את האחדות באופן מלא. צריך לזכור, התרגיל המפוקפק הזה הוא רק סימפטום. האבסורד הגדול באמת הוא מינויו של האלוף פוקס למי שאמור להגן על אחיו היהודים, שנואי נפשו, באיו״ש. אי אפשר להגן על מישהו באמת כל זמן שאתה שונא אותו.

מעבר למה שצריך להדיחו לאלתר מתפקידו, צריך לשאול כיצד מתבצע מינוי שכזה? התשובה היא שזה נובע מאותו רצון של האליטה להאחז בעמדות השליטה, וזה מתאפשר אך ורק בזכות תודעת אדנות עמוקה, ״המדינה זה אני״, שבאמצעותה שולטים על מוקדי הכח המדינה. זו התודעה עליה גדלתי בקיבוץ ואח״כ בחיל האוויר, אני מכיר אותה היטב, לי אי אפשר לספר סיפורים. את זה צריך לשבור. יקח קצת זמן, לא נורא, אנחנו עם שלא מפחד מדרך ארוכה. נאזר בסלבנות.

הפוסט התרגיל של יהודה פוקס הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

הדיפ-סטייט (מדינת העומק) ששולט בחיינו כבר לא נמצא במעמקים, הוא גלוי ופורס בפנינו את כל כוחו, אך השליטה שלו מתאפשרת באמצעות מנגנונים פסיכולוגיים, סוציולוגיים ומדיניים.

מאז קום המדינה, אזרחי מדינת ישראל רכשו כבוד הן לנבחרי הציבור והן לשיטה הדמוקרטית – העם כיבד את רצון הרוב וידע שזוהי מהותה של הדמוקרטיה. משנת המהפך, עליית הימין לשלטון, ניתן היה להבחין שככל שחולפות השנים, העם נהיה לאומי יותר, ציוני יותר ומסורתי יותר. השמאל הבין שלשלוט באופן דמוקרטי לא יוכל יותר, וכדי לשלוט בכל זאת, החל לערער את מעמדו של נבחר הציבור עד כדי ׳השמדת ערך’ למושג פוליטיקאי. הפוליטיקאי תמיד יוצג כאדם אגואיסט, מושחת המונע מיצרים אפלים. הציבור אמנם נתן בו אמון בכך שבחר בו, אבל השמאל לקח לעצמו את תפקיד שבירת האמון.

במדעי המדינה מנתחים מנהיג ברמה האישית, הלאומית והבינלאומית, אך התקשורת במקום לתווך לנו את המציאות, תתמקד בעיקר ברמה האישית, וגם כאשר היא תדבר על הרמה הלאומית והבינלאומית – היא תדגיש בעיקר את החסרונות. כך יוצא, שנבחרי הציבור אשר זכו לאמון העם להוביל מדיניות שתייצג את הציבור, הופכים להיות באמצעות התקשורת אנשים רעים מלאי חסרונות.

המהלך לא נעצר שם. כדי לשלוט באמת, לא מספיק להשמיד את ערך הפוליטיקאי אלא צריך להציב חלופה. מאחר ולא ניתן לשמאל לשוב לשלטון באופן דמוקרטי, הוא יציב אליטה לא נבחרת, או במילה אחת – פקיד כחלופה.

במילה פקיד אין הכוונה חלילה לזלזל בתפקיד מקצועי כזה או אחר, אלא להדגיש שזהו מינוי שאינו נבחר, דרג מקצועי שמבצע מדיניות שהוטלה עליו.

בזמן שהימין השקיע את מרצו בהתפקדות למפלגות ובניית שטח, השמאל הבין שיש להשקיע בבניית עולם הפקידים והאליטות. הוא עושה זאת על ידי קרנות חינוך, קידום מינויים וטירפוד מינויים של פקידים שלא יבצעו את האג’נדה שלהם.

המהלך נראה כמעט מושלם – הפוליטיקאים מושחתים והפקידים המאותרגים נקיים מכל רבב. אז אומר השמאל לציבור: “מדוע שיחליט בשבילנו הפוליטיקאי המושחת כאשר ישנם שופטים, רמטכ”ל, דיקנים וראש שב”כ שיודעים מה הכי טוב לעם ישראל?” במיוחד לאור העובדה שאין עליהם שום כתבה רעה בתקשורת, מה שמוכיח שהם המנהיגים הראויים.

הדמוקרטיה הומרה בפקידוקרטיה, וכדי לחזק את השליטה של השמאל במהלך, הם אוסרים לבקר את הפקידים שקדושים לא פחות מהאפיפיור. ראש ממשלה, שרים וחברי כנסת מותר לבזות מבוקר עד ערב. אבל שופט בית המשפט העליון? רמטכ”ל? איך אפשר להעלות על הדעת לדבר על האנשים המכובדים האלו המונעים מתוך שליחות? לשרים וחברי כנסת הם מעולם לא ייחסו שליחות וכבוד, אלא רק לפקידים (וגם שם, הפקידים ‘הנכונים’).

הדרך לעצור את הרס הדמוקרטיה המתבצע על ידי התקשורת והשמאל מתחלקת לכמה שלבים.
ראשית, יש לכבד את נבחרי הציבור, לקרוא להם ‘כבוד השר’ ו’כבוד ראש הממשלה’. יש לדעת שהביזוי של התקשורת כלפי נבחרי הציבור, הוא בוז שהם רוחשים למעשה לציבור שבחר בהם, על כן יש להתייחס לאותם ערוצי תקשורת באותו הבוז בדיוק.

בנוסף, עלינו לדעת להעביר ביקורת על הפקידים. הם אינם חפים מטעויות, ובעיקר מן הרגע שהשמאל החליט שהם מחליטים על מדיניות חיינו. מותר לבקר את המדיניות שלהם ומותר להעמיד אותם על טעותם ולהזכיר להם את מקומם. לא ניתן שתהיה כאן הפיכה צבאית, משפטית ורפואית.

שלמה המלך אומר במשלי “תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת”, כלומר, בעבור שלושה דברים יתרגזו יושבי הארץ אבל הרביעי הוא בלתי נסבל: “תחת עבד כי ימלוך, ונבל כי ישבע לחם, תחת שנואה כי תבעל” אבל הדבר הרביעי הוא המקומם מכולם – “שפחה כי תירש גבירתה”.

נבחרי הציבור לא יהיו העבדים והשפחות של הפקידים, התודעה העקומה תזעזע את כל יושבי הארץ והם לא יתנו לזה לקרות. הפקידים צריכים להיות השליחים של העם ונבחריו, ולא להיפך. ככל שנטמיע את ההבנה הזו, כך נעצור את הפקידוקרטיה, ותהיה כאן דמוקרטיה אמיתית.

הפוסט שלטון הפקידים ניצח את הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

כדי להבין איך עולם הרעיונות עובד, צריך להסביר מושגי יסוד בפסיכולוגיה חברתית- כאשר המרכזי שבהם הוא תיאוריית “ספירלת השתיקה”.

תיאוריה חשובה זו מסבירה כיצד התקשורת יכולה להשפיע בצורה משמעותית על דעת הקהל בכך שהיא מתיימרת להציג את “דעת הציבור”. ברגע שאדם שומע ש’הציבור’ חושב בצורה מסויימת יש לו נטייה להצניע את דעתו האישית, משום שהוא לא רוצה להיות בודד ומשונה.

תיאוריה זו שייכת ל’אסכולת הבניית המציאות’ שמקבלת חשיבות יתירה בתרבות פוסט-מודרנית ופרוגרסיבית שאנו חיים בתוכה. לפי אסכולה זו, לא משנה מה המציאות, אין ערך לעובדות או לנתוני אמת, מה שמשנה הוא ‘איך גורמים לאנשים לתפוס את המציאות’.

ולכן לתקשורת יש השפעה גדולה על המציאות, משום שהיא יכולה לומר לציבור מה ‘דעת הציבור’ כביכול ומה ‘המובן מאליו’. למרות שרוב הציבור חושב אחרת, הוא מושפע מספירלת השתיקה, מחביא את דעתו וכך נוצרת ‘נבואה שמגשימה את עצמה’ והבניית המציאות יוצרת מציאות חדשה, למרות שהיא בנויה על שקרים.

השבוע פורסם שמאות טייסים וקציני מילואים בחיל האוויר הלכו לכנס כדי לבחון את המשך צעדיהם. בין הנואמים בכנס היו תמי ארד, אסא כשר ודן מרידור. זהו לא הכנס הראשון, הכנס הקודם שהתקיים לפני כחודש וגם אליו הוזמנו אליו מאות טייסים. בין הנואמים היו אביחי מנדלבליט, סוזי נבות, חמי פרס, רוני אלשייך ואמיר אשל.

דעתם של הנואמים הנ”ל על הממשלה ועל הרפורמה המשפטית ידועה מראש ואין בהם כל גיוון. בחיל האוויר לימדו אותנו להיות ביקורתיים, ומאוד הצטערתי לראות שמביאים לאנשי האיכות הללו לשמוע רק צד אחד, מבלי לשמוע את הצד השני.

גם בתורה יש מצווה לשמוע את שני הצדדים כדי להגיע לחקר האמת “שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק”, אך זו לא הבעיה היחידה של המפגש הזה. שוחחתי עם טייסים שהוזמנו לשם והם אמרו לי “ביקשו מאיתנו לבוא ולהקשיב, אז הגענו”.

הסברתי להם שזה הוצג בתקשורת כאילו כל המוזמנים בכנס בוחנים את המשך צעדיהם, הם מאוד הופתעו, משום שלא עלה על דעתם להתנות את המשך שירותם הצבאי במילואים ברפורמה המשפטית. יש מושג שנקרא “אידיוט שימושי”, זה בדיוק מה שהיה שם. לקחו אנשים חכמים וטובים, אמרו להם שהם מגיעים לכנס לשמוע דעות שונות, ובתקשורת כולם הוצגו כחלק מהקמפיין שמפעיל לחץ על הממשלה לשינוי החקיקה, ללא ידיעתם. השתמשו בהם.

בהמשך שיחתי עם חבריי, הם התחילו לספר שהופתעו לגלות שחלק מחבריהם לטייסת בכלל בעד הרפורמה המשפטית, אלא שהם לא העזו לגלות בגלל ‘ספירלת השתיקה’ שנוצרה בחיל האוויר. נתנו לכולם תחושה שכל החיל האוויר מתנגד לרפורמה המשפטית.

ואיזה טייס רוצה להרגיש שונה ומוזר? לכן במקרה הטוב הוא שותק, ובמקרה הרע- הוא אומר לעצמו שכדאי גם לו להתנגד לרפורמה המשפטית כדי להיות נורמלי. זו גם הסיבה שהם מזמינים את כולם לכנסים, להראות שכל הטייסים חושבים אותו הדבר. ולכן מארגני הכנס לא מביאים נואמים עם דעות שונות. כדי לתחזק את ספירלת השתיקה.

תופעה זו לא קיימת רק בחיל האוויר, אלא גם ברפואה, בהייטק, באקדמיה, בתקשורת, בצבא ועוד. יש דיעות שונות, אך הן מושתקות.

הדרך לשבור את ספירלת השתיקה היא האומץ להתבטא ולומר את דעתך, גם אם תשלם מחיר. השתיקה הזו היא הרסנית, משום שכל יום שהיא נמשכת היא גורמת לעוד אנשים לחשוב שהם לבד ולחיות כ’אנוסים’.

זה לא פשוט, ולפעמים משלמים על זה מחיר אישי. ביום שאני התנגדתי לסרבנות מיד חיטטו בתיקי האישי והפיצו עליי פייק ניוז ורעל ברמות קשות. אבל יש דבר יותר חשוב מכבודי האישי- החירות הלאומית שלנו, וכל אחד מאיתנו חייב להלחם עליה גם במחיר אישי.

הפוסט הטייסים הופתעו דווקא מהתקשורת הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

סיפורה של אלטלנה צרוב בי כבר מאז היותי ילד. סבי ז״ל לא היה יכול לעצור דמעותיו כאשר היה מספר לי את אשר אירע שם באמת. כשופט מהדור הקודם, בן מחזור של שמגר, היה לו חשוב שההיסטוריה לא תשכח.

אלטלנה נשאה על סיפונה יותר מ-900 עולים, 5000 רובים, מאות מקלעים ומיליוני כדורים. האצ״ל דרש ש – 20 אחוז מן הנשק יופנה ללוחמיו בירושלים שעדין לא הייתה בריבונות ישראל, והתקיימו בה מסגרות נפרדות של המחתרות. בשאר השטח האצ״ל פורק ולוחמיו הצטרפו לצה״ל. דרישה לגיטימית? אפשר להתווכח, אך עצם העובדה שהאצ״ל נעתר לבקשת ההגנה לעגון בכפר ויתקין – מגרשו הביתי של היריב הפוליטי, ושהנשק עדין היה מגורז מן המפעל ולא כשיר לשימוש, מעידים שלא הייתה כל כוונה למרד, כפי שהסביר מפקד האניה אליהו לנקין, וכפי שהודה במפורש איסר הראל מי שהיה הממונה על שירותי הבטחון.

פריקת העולים והנשק החלה, אלא שלפתע כותר איזור העגינה על ידי לוחמי חטיבת אלכסנדורני והאצ״ל קיבל אולטימטום להסגיר את האנייה בתוך 10 דק. משתם הזמן נפתחה האש, ארבעה לוחמי אצ״ל ושני חיילי צה״ל נהרגו.

בגין עלה על האנייה אשר הפליגה משם לתל אביב בתקווה להתיר את התסבוכת, אלא שלבן גוריון עלה רעיון אחר – להטביע את האנייה על אנשיה. בתחילה ניתנה ההוראה לטייסים המתנדבים מחו״ל אך איש מהם לא הסכים. ״לא בשביל להפציץ יהודים טסתי 10 אלף מייל ואבדתי 4 חברים״, אמר הטייס ריבקוב. משאלה סרבו, ניסו לעשות זאת עם תותח. יוסף אקסן סירב להפיץ את אחיו שבאנייה ״גם אם אוצא להורג, יהי זה המעשה הטוב ביותר שעשיתי בחיי״, אמר. זוהי דוגמא ומופת לסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל אשר מעליה מתנוסס דגל שחור.

גם התותחן השני ניסה למחות אך לבסוף שוכנע וביצע את הירי. ברגע שנפגעה האנייה, תלה מפקד האניה את חולצתו הלבנה כדי להכריז על כניעה, אך המשטמה גברה ואלו המשיכו לירות. אנשים קפצו למים, ובהרימם ראש לשאוף מעט אוויר, השלימו הרוצחים את מלאכתם. “אש-תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק נפתחה לעבר הספינה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ”ח וה’הגנה’ כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטויים בעוצמת האש”, כתב רבין בספרו פנקס שירות.

אפילו אם נראו ניצני מרד והטבעת האנייה הייתה מוצדקת, אי אפשר להבין את הירי בניצולים חסרי הישע שקפצו למים, אם לא נניח שהיה רצון לחסל יריבים פוליטיים.

שישה עשר לוחמי אצ״ל  ושלושה חיילי צה״ל מצאו את מותם, אך דמה של החברה הישראלית עודנו נשפך מן האירוע הטראגי והפצע לא הגליד.

“מבורך התותח שהפציץ את האוניה הזאת. תותח זה ראוי יעמוד ליד בית-המקדש אם ייבנה”, קבע בן גוריון, ובדיון פולמוסי בכנסת אימץ את הניסוח התקשורתי ״התותח הקדוש״. כיום מוצב התותח בחצר המכללה הבין זרועית לפיקוד ומטה של צה”ל (פו”ם) בגלילות, המכשיר את סגלי הפיקוד, מן הזוטר ועד הבכירים ביותר.

הלזה פללנו?! כיצד עומד לראווה נשק שרצח יהודים?! כיצד אלימות הפכה לסמל עליו מתחנך כל קצין בצה״ל? היכן ערך ׳טוהר הנשק׳? איך יתכן שהפך אות קין לסמל גבורה?

בשני העשורים הראשונים למדינה פרשיית אלטלטנה טושטשה על ידי מערכת החינוך וערוץ החדשות הממלכתי. לאחר חקיקת חוק החינוך הממלכתי וביטול הזרמים (1953) החליט להכיל בן גוריון את אלטלנה בספרי הלימוד, אך תוך נרטיב שקרי – מעשה בגידה שהצדיק ירי מתותח ׳קדוש׳.

הגיע הזמן לתקן את העוול ההיסטורי. יש לכונן יום זכרון ממלכתי אשר יצוין במוסדות המדינה, בו יורדו הדגלים לחצי התורן ובמחנות צה”ל תפורסם פקודת יום של הרמטכ”ל. בתי הספר יעסקו בפעולות שיוקדשו לחשיבות הדמוקרטיה בישראל, לשנאת חינם ולסכנת מלחמת האחים. יועברו מערכי שיעור נגד שימוש באלימות, וכל תלמיד וחייל ידעו שלא משנה כמה אנחנו חלוקים בדעותינו – אין לרצוח אחים.

אבל בעיקר, יש להסיר מעלינו את החרפה הזו, להוציא את סמל הרצח הזה מכור מחצבת הכשרת קציני צה״ל. על הכל אפשר לסלוח, אבל אם רוצים באמת לעצור את הפצע המדמם הזה והכאב שלא הושתק ונמחק, יש להטביע את אות הקין הזה במקום בו הוטבעה אלטלנה, או לכל הפחות להוציאו מן המכללות הצבאיות.

אל תחשבו שתודעת ‘התותח הקדוש’ חלפה מן העולם, הדברים חיים גם בדורונו – אנשים פריבילגים שחשים שהמדינה והצבא שייכים להם, מאיימים ‘להכניע על הקרקע’ מי שלא מתיישר עם תפיסת עולם ‘ליברלית’ .

ביום האזכרה ה – 75 לנרצחי אלטלנה נפתחים הפצעים אשר קשה להגלידם. כדי למנוע את מעשי הבריונות הבאים, וכדי שהאלימות נגד האחים שחושבים אחרת לא תחזור, עלינו להטמיע את מסקנות פרשת אלטלנה בזיכרון הלאומי.

הפוסט 75 שנים לאלטלנה: צריך להסיר את החרפה ולהטביע את “התותח הקדוש” הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

כשטייס עולה לאוויר, בגובה מסויים הוא כבר יכול לראות כמעט את כל המדינה. זו זווית הסתכלות שונה מלוחם חי”ר. כאשר הוא נדרש להוביל שני טון פצצות ליעד בו יתכן שיפגעו חפים מפשע, אלה מימדים אחרים לגמרי.

הפער בין הילת הטייס החברתית ממנה נהנה כל טייס, לבין שאלת זכות קיומנו הוא כה רב, כך שכבן קיבוץ גינוסר ששירת כטייס קרב וממש היה שם, אני יכול להבין בהחלט את הפחד ואת התסכול של חבריי כראות עיניהם.

ברור לכולם שאת קווי הסרבנות לא חוצים, אחרת האויב ישמח להחזירנו לגטו. אך למעלה מכך, הסרבנות פוגמת קשות באחדות, מה שיקל עליו להשמידנו. בתוך חיל האוויר עצמו נוצרים כעת מחנות מחנות, תומכי הרפורמה מחד ומתנגדיה מאידך. זה איום ונורא, הרי כולנו צבא העם, הצועד על קיבתו מטבח ועד טייס, אסור לחלק את הצבא לצה”ל לעילית וצה”ל תחתית!

תופעת הפירוד והסרבנות מתבררת דווקא היום משום שתודעת השואה אשר החזיקה אותנו יחד עם קום המדינה, איבדה את אחיזתה. היום החברה כולה מבקשת לברר את משמעות הקיום שלנו כאן כעם ישראל, בארץ ישראל במדינתו ישראל, ועד שלא נבררם, הסרבנות תוכל לבוא לידי ביטוי כחלק מן הבלבול הכולל.

השאלה הראשונה שעלינו לברר כחברה הינה שאלת האחווה. סגן מפקד טייסת במילואים אמר לי השבוע שלא ברור לו האם הנחת היסוד שאנחנו אחים עדיין מתקיימת. כדי להשיב לדבריו, אספר סיפור קצר. לקראת סיום מלחמת לבנון השנייה, באחת הגיחות, מיד עם סיום הטלת הפצצות, צעק לנו בקשר בקר הטיסה לטוס בכח מלא כדי לבצע משימת הטעיה ולמנוע את חטיפת הגופות של צוות המסוק שיורט על ידי חיזבאללה, בהן גופתו של חברי הטוב לקורס דני גומז ז”ל. בהגיעי לנקודת הציון ראיתי שמתחולל תחתיי קרב אדיר.

טיסה זו החרוטה היטב בזיכרוני קיבלה משנה תוקף השבוע, כאשר עם תחילת המחאות נפתחה קבוצת ווטסאפ חשובה בשם “התנועה המחברת”, המונה אלופים לשעבר ועוד, מכל הקשת הפוליטית. בין חברי הקבוצה נמצא רס”ן במיל׳ אליאב דיקשטיין אשר לחם על הקרקע באותו הקרב, וכך כתב, “אין ספק שלקולות אחינו רועי קליין ודני גומז ז”ל אשר צועקים מהאדמה כעת היה קול ברור וחד – אחדות. ההיסטוריה מלמדת שכאשר אנחנו לא מבינים זאת בעצמנו מגיע אויב חיצוני המאחד אותנו ומסביר לנו זאת בדרך הכואבת”.

דבריו ריגשוני עד דמעות. “אני מצדיע לגבורת לוחמי הקרקע אשר אני להם לעבד”, השבתי לו, והוא לא איחר לומר “אח יקר, עם טייס כמוך שאוחז בגישה כזו שמחפה עליי – אני מוכן לצעוד רחוק מאוד לעומק האויב”.

אחריות רב דורית מוטלת על כתפינו – לנסות לראות את הנכדים של הנכדים שלנו גדלים כאן, ובכדי לעשות זאת, עלינו להעמיק את תודעת קיומנו כאן כעם. לא כאוסף של אינדיבידואלים, אלא כברית אחים. ורק מתוך כך להשמיע את הביקורת הכי נוקבת.

את אליאב הכרתי רק השבוע, היום מסתבר שחיינו נקשרו בדם אחים לנשק כבר לפני כמעט 20 שנה. את בקשת התשובות לשאלות אותן שואלת החברה כיום, בחרתי לברר בלימוד תורה של כתריסר שנים בבית המדרש, שם למדתי את עומק מושג האחווה ושגם אלו המוחים נגדי הם אחים, ואתווכח אתם מתוך תחושת אחווה, גם אם יצעקו לי המוחים “איננו אחים”. כפי שלימדנו אברהם אבינו אבי האומה באמירתו הנצחית: ׳כי אנשים אחים אנחנו׳.

הפוסט התודעה שתתקן את הסרבנות הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.