לצערי, ככל שחלפו השנים – תרבות עידוד העליה, ההתיישבות וגם האהבה לארץ נשכחו והוחלפו בערכים חדשים.

אהבתי לשירי ארץ ישראל היפה והטובה אינה תלויה בדבר. אבל מנער מתבגר המלווה את מדורת השבט הקיבוצית בנגינה על גיטרה ובשירה בציבור, למדתי עם השנים לפתח חושים היודעים להבחין בין שירי ערש תרבות המבטאים ערגה של עם השב לארצו אחר אלפיים שנות גלות, של אומה הקמה לתחיה מאפר קורבנות השואה, לבין רעל פרוגרסיבי המוחדר לנבכי נשמתנו תחת מעטה של שירי אהבה ושלום.

לרגל שנת הלימודים החדשה, החלטתי לנסות לצייד את בנותיי בנות העשרה ברגישות המתבקשת, אז שוחחתי עמן על כך סביב שולחן השבת. סיפרתי להן שלמילותיו היפהפיות של ‘שיר בבוקר בבוקר’ שהולחן בידי שלמה ארצי “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם” – כתב שלום חנוך שיר מחאה ניאו-מרקסיסטי עם המילים הנוראיות “אדם נשאר אדם אל תקרא לי עם”.

דבריו דומים לשלב האחרון במניפסט הקומוניסטי של מרקס – פירוקם של הלאומים – “פועלי כל העולם התאחדו”. כיום אנו מוצאים את אותו רעיון אצל השמאל הקיצוני הנייד בדמות ניאו-מרקסיזם – פירוק רעיוני של הלאומים – גלובליזם נטול זהות.

השבוע, לרגל 30 שנה לאסון אוסלו, עלה מן האוב ראיונה הידוע של נעה בן ארצי (רוטמן) אצל רפי רשף, בו היא מספרת על יאסר עראפת, אשר בא לבקר בעת השבעה על סבה, רה”מ המנוח יצחק רבין. “הוא מגיע עם כובע של דוד, צעיף סגול.. ומגיע הדוד יאסר עראפת”, כך תיארה נועה את בואו. הופעתו הכל כך מרשימה הביאה אותה לניתוח פסיכולוגי “ופתאום מתגלה בן אדם”, “הוא פשוט מקסים”, “הוא נורא נחמד אלינו”. וכשמישהו שאל אותו אם הוא יודע עברית, השיב: “אני אוהב אותך”, ולסבתא לאה הוא קרא “my sister”.

איך אפשר לבוא בטענות להתפעלותה של נכדתו של ראש הממשלה מגדול רוצחי היהודים מאז השואה, כאשר החברה כולה נתונה לאינדוקטרינציה שלמה דרך תרבות של שירי המסווה הללו?

הילדים של חורף 73 ריגשו את כולנו כאשר שרו: “הבטחתם להפוך אויב לאוהב”. מדוע להפוך אויב לאוהב? פשוט מאוד, איך תהיה הצדקה לתהליך השלום? אמנם שלום עושים עם אויבים, אך אי אפשר באמת להגיע לשלום אם לא אוהבים את האויב.

הגדרות הרע והשנאה אינן נעלמות, הן נדרשות להצדקת הפשעים נגד האומה. איך נעליל על שלושה רוויזיוניסטים את רצח ארלוזורוב אם לא נכנה את זאב ז׳בוטינסקי, גדול המנהיגים הציוניים אחרי הרצל ולדימיר ‘היטלר’? כפי שכינה אותו בן גוריון.

כיצד נצדיק את הסזון אם לא נכנה את בגין, זה שמנע מלחמת אחים ׳פשיסט׳? ומה תהיה ההצדקה למחאה אם לא נשנא את נתניהו? הרי מוכרחים להחליף את השלטון. ללא שנאה יוקדת, לא תהיה מוטיבציה לשרוף את המדינה כדי להחליף את השלטון.

ישנו קשר רעיוני בין פירוק הזהויות לכפירה המסתתרת בשירים – זהו ניסיון לפרק את עם ישראל משורשי זהותו הלאומית, וכך פותח שלום חנוך את שירו: “אם אתה הולך אצלנו בשכונה, תראה שם על הקיר כתובת ישנה, ישמור אותי האל מפני האמונה”.

רה”מ המנוח יצחק רבין, סיים את חייו מיד לאחר ששר את “שיר לשלום” שם נכתב “הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר”, כנגד תפילה זכה של ערב יום הכיפורים. “כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל”, שאת שיר ההלל אומר עם ישראל למן היום שיצא ממצרים על כל גאולה שחווה לאורך ההיסטוריה, כולל יום העצמאות כמובן. “לכן רק שירו שיר לשלום, אל תלחשו (חלילה), תפילה”, ו”שירו שיר לאהבה ולא למלחמות”. כפירה וטשטוש הזהות הלאומית כרוכות יחד בחוברת.

כך זה בעולם אוטופי, סוריאליסטי ודמיוני – אין רוע, לא צריך למגרו, הוא איננו קיים. אין מלחמות, אסור שתהיינה, שהרי אין רוע. ומה בא במקום זה? ‘תהליך השלום’. מדוע הם קוראים “שלום עכשיו”? כיון שהם יודעים שאי אפשר להביא שלום עכשיו, אבל זה תמיד יצור רושם שהם רוצים שלום עכשיו, להיות באופן מתמיד בתהליך, לא בשלום עצמו, כי אם יגיע השלום, יגמר התהליך, יפסיקו להיות קורבנות לשלום.

כבאוסלו כן עתה, הם מייחלים שאת קורבנות השלום יתפסו קורבנות המחאה. הם מנסים להכשיר את השטח בכך שהם קוראים לכל עבר שאיננו אחים. כל זמן שאיננו אחים, אין חשש למלחמת אחים, רק למלחמת אזרחים, וחלילה במצב כזה יכולים להיות קורבנות.

מדוע ברור, אם כן, שהמחאה תמשך? מפני שחייבים את התהליך, הוא משקף את השנאה לנתניהו, וחייבים לשנוא, כי זה מצדיק את המחאה – מעגל של שנאה.

ומה עם המשיח? מבחינת שלום חנוך זה אדם מלא חובות, שלבסוף קופץ מהגג, ואפילו מודיעים שהוא נהרג. אבל זמר המחאה הזה לא יערער את יסודות האמונה התמימה והפשוטה של עם ישראל משך 2500 שנה – ביאת המשיח. “ואע”פ שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”, כתב הרמב”ם כאחד מי”ג עיקרים, וכך שרים בני הציונות הדתית בסיום כל טקס ממלכתי לאחר שירת התקווה.

משיחיות השקר של “שלום עכשיו” קורסת ועוצרת את המפעל הציוני אך אנחנו מאמינים בעזרת ה’ שיום יבוא ויהיה כאן שלום אמיתי, מתוך חיבור לזהות היהודית וללאומיות שלנו.

הפוסט שיר לשלום האמיתי הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

לפני כארבע עשרה שנה הוצע לי להדריך במכינת עין פרת ולהקים את אחת המכינות הקדם צבאיות החשובות ואף לעמוד בראשה. סרבתי, משהו בתוכי הרגיש חסר.

האזנתי בקשב ובצער רב לדברי תמיר דורטל (פודקאסט על המשמעות) אודות המכינות הקדם צבאיות. מפעל שאמור היה להיות ספינת הדגל של הישראליות המתהווה, בצבא, בחברה ובהשכלה, הגיע למצב שבוגריו בקושי מתנדבים לקבע שני, כמעט ולא מרימים מיזמים חברתיים, ובעיקר – לא קוראים ספרים.

הפתיעה אותי מאוד תגובתו של ידידי, חה״כ עמיחי שיקלי לטענותיו של דורטל: ״אנחנו מתמודדים עם אתוס ההייטק״, אמר. וכי במכינות הדתיות ובישיבות ההסדר לא מתמודדים עם ׳אתוס ההייטק׳? את שדרת הפיקוד הזוטר של צה״ל ממלאים בני המכינות הדתיות והישיבות – הכיצד?

חז״ל אמרו שאחד לאלף יוצא להוראה. אכן שאיפתו של כל תלמיד בישיבה – להורות כרבו. מהי פסגת שאיפותיו של חניך במכינות הקד״צ? לא לצאת לקבע שני, לא לקחת חלק רב בעשיה החברתית. האם לפחות שואפים הם להיות כמי שחינך אותם באחת הצמתים החשובות בחיהם?

ההגות הציונית המעשית לא שרדה

לא מזמן קראתי את מאמרו של שיקלי ״אין קיצורי דרך – אסור לצמצם את לימודי ההסטוריה והמורשת״, בו הובאו דבריהם של חלק ממנהיגי הציונות המעשית בדבר חשיבות ידיעת ההיסטוריה של העם.

כבן קיבוצו של יגאל אלון ז״ל, נחרט על לבי המשפט האלמותי: ״עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל״. נשאתיו כל חיי, אלא שכל כמה שניסיתי לדעת יותר את עברי, נשארתי רווי תמיהות ושאלות. הרי האתוס הציוני עליו התחנכנו לא שרד. אם נכונה קריאתם של הוגי הדעות הציונים להעמיק את ידיעת ההסטוריה והמורשת, מדוע אין המשכיות לתורתם?

אלא שיש להבדיל בין אוסף של ידיעות לבין קיום מה שהנחילו לנו העבר, המסורת והמורשת. כשאנו חוגגים את ליל הסדר, איננו חוגגים כדי לספר סיפור הסטורי לילדינו. ״חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים״. כך אמרו חז״ל, ולא שהוא חייב ללמוד על ההסטוריה של יציאת מצרים. לראות את עצמך פירושו לחוות את החוויה, להתלבט בדילמות, לחוש את השעבוד, לשמוח בגאולה. רק כך עוברות התובנות מדור לדור דרך הלב, ולא רק דרך השכל.

לשם מה לדעת את התנ״ך אם לא להבין מתוכו את ההשלכות להווה ולעתיד? בלומדנו עם ילדינו את פרשת השבוע, חשוב לנו שישאפו ילדינו לגדול להיות צדיקים כמו אברהם, יצחק ויעקב, ולא שידעו מתוך כך לכתוב מאמר בעיתון או לפרש את שיריה של רחל. כך לימוד התנ״ך ממש חי בקרבם. הם לא יראו את ׳סיפורי התנ״ך׳ כעוד משלים של לה-פונטין.

כל ניסיון לאורך ההסטוריה לאמץ לעצמנו את הדברים ה׳יפים בעינינו׳ ולזנוח את כל השאר – לא שרד. כתות וזרמים נעלמו מעל במת ההיסטוריה מסיבה אחת בלבד – הם לא קיימו את המסורת והמורשת.

לימוד ציונות ׳על מלא׳

מה טעם לדעת לצטט את מגילת האש של ברל כצנלסון מבלי לצום ולהתאבל בתשעה באב על חורבן הבית? רק מתוך האבל והדמעות נזכה באמת לשוב ולכונן ימינו כקדם. כל סיפור אחר פוגם בתכלית השלמה של שיבת ציון. עם ישראל לא שב לארצו כדי להוות מקלט בטוח לעם היהודי. זו היתה תכלית לשעתה, כאשר היינו מפורדים ומפוזרים בין העמים.

יש הרואים במסורת ישראל מטען רוחני עמו יש לנהל דיאלוג על מנת ליצור עתיד טוב יותר. אני בעד כמובן, אבל מהו עתיד טוב יותר? האם אחר אלפיים שנות גלות שבנו לכונן ריבונותנו כשלל העמים באביבם, או שמא באנו לקיים את מורשת ישראל בתפארתה? הרצל עצמו כתב באחרית ימיו ש״אין אומתנו אומה אלא באמונתה״.

כל אידאל או תכלית הבאים לשלול דבר מסויים, גם אם מטרתו חיובית, אין סופו להתקיים. מקלט בטוח, פירושו מקום הצלה מהכחדה, כלומר, זוהי תפיסה שאיננה בבחינת תכלית חיובית. לשוב אל ארצנו על מנת להיות אור לגויים, להוות הדרכה רוחנית לכל העמים – ׳כי מציון תצא תורה׳ – זוהי תכלית חיובית ושלמה, המבוססת על גבי החירות הלאומית. במילים פשוטות, עוברים שלב, צריך להחליף הילוך.

יש לשים לב, שדווקא הציבור השומר על מורשת, על מסורת ועל תורת ישראל, הוא הציבור אשר למעשה מקיים את המפעל הציוני באופן הרחב ביותר על שלושת ענפיו: התיישבות (בעיקר ביהודה ושומרון), עליה (אשר עיקרה נעשית על ידי עמותות ציוניות דתיות) ובטחון (40% ממסימיי קורס הקצינים דתיים כבר למעלה מעשור).

חשבון נפש אמיתי

הבלבול הרוחני בו שרוי הדור נובע מעצם העובדה שתכלית שיבת ציון איננה מבוררת עבורנו דיה. עם אשר נושא בחובו מטען רוחני הסטורי אדיר שאין לו אח ורע בעולם, לא יכול להסתפק בתכלית קיומית השרדותית בלבד. הוא תובע לעצמו בירורים שכליים ענפים – הסברים אמיתיים לשם מה הוא קיים, לשם מה שרד ומה תפקידו בעולם.

הנוער מואס בלימוד קטן קומה. כאשר הפער בין התביעה הפנימית לבירור ובין התכלית המוצעת בפועל הוא כל כך תהומי, לא פלא שחניכי המכינות יצביעו ברגלים. יש להם תביעה פנימית לבירור הטעם העומד באמת מאחורי הדברים וכיצד ניתן יהיה לקיימם. עד אשר לא נדע לספק לו את אלו – לא ישקוט הוא, ולימודי פילוסופיה, יהדות וציונות שאינם שלמים לא יעניינו אותו, ולכן הוא יעדיף להעביר את שנת המכינה כשנת כיף לפני הגיוס (דברי דורטל).

דורטל אמר בסיכום דבריו שפוטנציאל החניכים המגיעים למכינות הוא אינסופי, ושיש לעשות חשבון נפש על מנת להיטיב לנצלו. אין ספק בכך – נערים ישראלים מלאים בכל טוב. אך חשבון נפש סטנדרטי לא יועיל כאן – השיטה כולה צריכה לעבור שידוד מערכות בעיניי. לימודי פילוסופיה לא יועילו לבירור העמוק בו הנוער חפץ (ואין זה יוסיף לחשקת קריאת הספרים – הסמארטפון חזק יותר).

סיכום – מברית הגורל לברית היעוד

לטעון שאתוס ההייטק כה עז, כמוהו לומר שאין רוח המכינות מסייעת לחניכים לגבור על החומר. גם במכינות הדתיות והישיבות מתמודדים עם ׳אתוס ההיטק׳, הכיצד מצליחה שם הרוח לגבור על החומר?

הנוער זועק אליכם מדם ליבו. החומר מנצח אותו בנוק אווט ואתם נאלמים דום. דומני שהגיע הזמן לעלות קומה. כנראה שאין די בנלמד ובנעשה במכינות בכדי להעמיד אליטה משרתת (מדברי דורטל). לשם כך דרוש ״לדעת את עברנו״, במובן הקיומי של המילה ולא הפולקלורי שלה כפי שכתב בובר – ליצור קהילה הסטורית בזיכרון משותף, טקסטים משותפים וסיפור משותף. אם ברצוננו להניח תשתית תרבותית זהותית ורוחנית לדורות הבאים, יש לעשות זאת על ידי הנחלת המורשת בלבבות ולא רק במוחות – ליצור קהילה חיה ונושמת, אשר מתוכה תצמח האליטה המשרתת, ובכך לעבור מברית גורל לברית יעוד.

הפוסט מפעל המכינות ושברו הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.