את הגברת רות אלון הייתי נוהג לבקר מדי פעם בשבתות כדי לשמוע סיפורים אודות בעלה המנוח – יגאל אלון. המשפט האלמותי שטבע ״עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל״ היה חלק אינטגרלי של נעוריי. אף על פי כן, באחת הגיחות המבצעיות הראשונות שביצעתי כטייס צעיר, הכתה בי בתדהמה הפליאה כיצד עם שצמח מאפר קורבנות השואה, הצליח להקים בזמן כל כך קצר מדינת פאר שכזו. אז עדיין לא ידעתי מה מקור ההצלחה, אבל חשתי שכיסופי כל הדורות נישאים על כתפיי – תחושה שלא ידעתי להסביר.

כשחזרתי להדריך, מוניתי להיות מפקדו של קורס הקצינים של בית הספר לטיסה. בממשקים משותפים עם בה״ד 1, נתקלתי בתופעה שהפעימה את רוחי – 40% בערך מן המסיימים היו חובשי כיפה. היה זה לפני כמעט 20 שנה, וכבר אז היה זה תהליך שנמשך כעשור. נוכחתי לדעת שהפיקוד הזוטר של צהל הולך להיות מורכב ברובו מהציבור המכונה – ׳הציונות הדתית׳. הוכיתי בתדהמה, הרגשתי שהציבור הזה ״גנב״ לי, בן הקיבוץ, את הציונות – הנה, הוא נושא בגאון את דגל הבטחון, אחד משלושת עיקרי הציונות עליהם חונכתי, התיישבות, עליה ובטחון.

מתוך התדהמה, צמח אצלי תהליך ברור ארוך שנים. עם השחרור דחיתי הצעות מפתות ביותר לטובת הכרה אמיתית של החברה הישראלית, ובראש ובראשונה אותו ציבור מופלא. גיליתי את מקור כחו – מסירות נפש המושתתת על חיבור למסורת, למורשת ההסטורית ולשורשים העמוקים של עם ישראל. כולנו צפינו במלחמה הנוכחית בנאומיהם של המג״דים חובשי הכיפה, בהם הזכירו את לוחמי ישראל בכל הדורות, מאברהם אבינו דרך השופטים, דוד המלך, החשמונאים, בר כוכבא ועד צה״ל של ימינו, ואף קראו קריאת ׳שמע ישראל׳, ואין מי שלא הזדהה עמוקות עם דבריהם. אלה הדברים שגורמים לציבור הזה להיות חוד החנית בשרות המדינה. אם במלחמת ששת הימים 25% מן ההרוגים היו בני הקיבוצים – פלח שבקושי הווה 3% מן האוכלוסיה, הרי שבמלחמת חרבות ברזל אחוז ההורגים מקרב ציבור הציונות הדתית מתקרב ל 50%, ואם מצרפים את המסורתיים מקבלים כמובן אחוזים גבוהים עוד יותר.

באיזה שקר חייתי. משחר ילדותי הורגלתי לחשוב כאליטה – המדינה זה אני, ולפתע נוכחתי לדעת שזהו הציבור המשרת והתורם ביותר. כמה שהייתי מוסת, רק לחשוב שלאורך השנים שמעתי את הביטויים: מתנחלים, משיחיים, לאומנים, אלימים, אכזריים, מסוכנים, גזענים, מוטציות, תתי אדם, פשיטסים, נאצים. כולנו רואים היום איך אותם ׳מתנחלים משיחיים׳, עזבו את הגבעות ביהודה ושומרון ובאו למסור את נפשם ולהציל את אחיהם. איך אם הבנים מרים פרץ ששכלה את שני בניה ז״ל ״המתנחלים המשיחיים״ נוסכת גבורה ומחזקת את המשפכחות השכולות. איך רועי קליין ז״ל ״המתנחל המשיחי״ מעלי קפץ על רימון כדי להציל את חבריו, והותיר מורשת הירואית בל תתואר, ואיך איבדה אותה מכינה מעלי חמישה עשר לוחמים רק במלחמה הנוכחית. ובל נשכח, הציבור המושמץ הזה תורם כליות במאות אחוזים יותר מכל ציבור אחר.

הציבור הזה חווה ברבות השנים ובמיוחד בשנה האחרונה תהליך של דלגיטימציה ודמוניזציה תוך בוז אדיר לנבחריו, תהליך שגרם לו להרגיש כנוע, צייתן ומושפל שיודע רק לרצות ולשרת את הקהל, אך שאינו ראוי להשפיע על עיצוב דעת הקהל. כזה שנולד עם צוואתו של טרומפלדור ״טוב למות בעד ארצנו״ בקרבו, אך חוץ מלהקריב את טובי בניו אין הוא ראוי לעסוק בחינוך ילדי ישראל או לקבל החלטות גורליות לגבי מדינת ישראל. סיפר לי יחיאל לייטר ששכל את בנו משה ידידיה הי״ד, שכאשר באו לדפוק על דלתם, נותרה בלבם רק שאלה אחת, מי מבין שבעת הבנים והחתנים מסר את נפשו.

השנאה המגזרית המבוססת על יצירת דמונים ושקר מוכרחה להפסק. יהא זה צו השעה לכל סקטור בחברה הישראלית. כדי שזו תפסק, מוכרחים לעקור עשבים שוטים מתוכנו. חיים באר הוא איש של מילים, זה הכח שלו, ובאמצעות כחו זה הוא מנסה באופן אנטישמי לסמן את הציבור הכי משרת היום במדינה כאנשים הצריכים להיות מושלכים אל צידי הדרך, הוא וכל מי שמתיימר להיות אליטה ונאחז בציפורניו בקרנות מזבח ההנהגה המדומה. יהיו אלה טייסים, אלופים או רמטכ״לים לשעבר. האנשים הללו טועים ומתעים, ואנו צריכים ללמוד להשתחרר מתפיסותינו השטחיות והקדמוניות כאילו הם אדוני הארץ ועל פיהם ישק דבר.

המבחן שלנו כחברה יהיה להכיר בגדולה של הציבור הזה לא רק בעיתות מלחמה, כאשר מתיהם מונחים לפניהם, בעוד הוריהם ואחיהם נושאים הספדים המרטיטים כל לב. לא רק כאשר הורי החטופים חובשי הכיפה אומרים קבל עם ועדה שהם מעדיפים את טובת האומה על טובת בניהם, אלא בעיקר בעתות שלום וחיים, פריחה וצמיחה. אם נדע להכיר טובה ולראות בעין יפה ולא מוסתת את אותו ציבור מדהים, נוכל לדלות מן המעיין החינוכי המופלא שלהם, ממנו הם משקים את ילדיהם במסורת ובמורשת ישראל, עד שפורחים פרחים לתפארת מדינת ישראל.

הפוסט כמו רקפות – פרחי הציונות הדתית הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

לאחר עצה עם חבריי, התבאר לי שמדובר בתכנית שמראייניה גסי רוח, סותמי פיות שלא נותנים להשלים משפט ומעוררים פרובוקציות. החלטתי כי רב הנזק על התועלת וסרבתי להגיע, וכך כתבתי למפיקה: “שלום וברכה. שוחחתי עם כמה חברים לגבי התוכנית וגם ביררתי לעומק.

לצערי אני מבין שמדובר בשני מראיינים לא הוגנים (בלשון המעטה) שמדברים בשפה מאוד בוטה ומזלזלים באנשי ימין ודתיים. לצערי לא אוכל להתראיין במקום כזה עד שהם יתקנו את דרכם הרעה”.

מי שהלכה לאותה תוכנית היתה פרופסור למשפטים טליה איינהורן. נחרדתי לראות אילו דברים הטיחו בה המראיינים ובאיזה אופן. ממש הזדעזעתי לנוכח העובדה שנותנים בכלל במה למראיינים ברוטליים כאלה. שחקן כדורגל בור ועם הארץ, מטיח בפני פרופסור למשפטים שמבחינת הפרשי הגילאים יכולה להיות אמא שלו, אמירות בלתי נסבלות ובלתי מקובלות בבוטות ואכזריות. מוטב היה אם היה הוללך ללמוד תורה בבית המדרש כדי להבין מה פירוש הפסוק והדרת פני זקן. התביישתי לראות את פניה המולבנות של פרופסור איינהורן – הוא ממש שפך את דמה. המלבין פני חבירו ברבים, אמרו חז”ל, אין לו חלק לעולם הבא, והוסיפו שהוא כאילו שופך דמים, כלומר, רוצח.

לרצוח בנאדם זה משהו שיש לו קצבה – האדם מת וסבלו מסתיים, אך רצח אופי זהו דבר חמור הרבה יותר – זהו מוות יום-יומי. מהמעט שצפיתי בתוכנית הלא מוסרית הזו, שמתי לב שכל כולה בנויה על הלבנת פנים ורצח אופי. לכן, לא ברור לי מדוע אנשים נהנים לצפות בזה. כנראה שלרייטינג חוקים משלו. אינני מבין היכן כל ארגוני הנשים? איפה כל האקדמאים? ומדוע לא שלחו מכתבי מחאה למערכת N12 על החרפה הזו.

יתירה מכך, אינני מצליח להבין מדוע אנשים ממשיכים ללכת להתראיין במקום הנורא הזה? זה כמו להתראיין במקום בו רוצחים אנשים, שוטפים את הדם, הכסא נקי, ומכניסים את הקרבן הבא. אם נחליט כחברה שלא נצפה ולא נתראיין אצל שופכי דמים, נהפוך את המרחב הציבורי למקום נקי יותר, למקום שבו אנשי תקשורת יבינו שיש מושג שנקרא אתיקה עיתונאית.

למקום בו יבינו שלמרואיינים יש צלם אלוקים ואסור לפגוע בו לטובת הרייטינג. עלינו לגנות את רצח האופי הזה, לא להיות שותפים אליו ולא לסייע בעדו גם במחיר הפרסום. לאדם מוסרי, אסור להכנע להתבהמות הזו.

הדבר יביא תועלת הן לצופים והן לעיתונאים עצמם, וכך, בעזרת ה’ תהיה כאן תקשורת נקייה ומאוזנת.

הפוסט אל תתראיינו אצל שופכי דמים הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

בשנים האחרונות נדמה כי חל שינוי במסר – במקום ׳לעולם לא עוד׳, ׳שלא נהיה כגרמניה הנאצית׳. חשש זה הביע האלוף יאיר גולן בתהליכים שזיהה לדעתו במדינת ישראל ולצערי משקפים שיח פוסט-ציוני המקבל ביטוי אקדמי ותקשורתי רחב. עתה נוצר כאן מסר חדש ברוח התקופה – ׳הרפורמה המשפטית תיצור כאן דיקטטורה, ומכאן ועד לרייך השלישי, הדרך איננה ארוכה׳ (חלילה).

טענת חלק ממחנה השמאל הוא שהיטלר (יימח שמו וזכרו) עלה לשלטון באופן דמוקרטי. ובכן, כבר בשנת 1923, ניסה ליצור הפיכה כנגד השלטון המרכזי בגרמניה, מה שמכונה ׳הפוטש במרתף הבירה׳. לאור ניסיון ההפיכה הכושל, נידון לחמש שנות מאסר, שם כתב את ספרו ׳מיין קאמפף׳, בו טווה את היסודות להשמדת היהודים. לאור כישלון ניסיון ההפיכה החליט לתפוס את השלטון בצורה ׳דמוקרטית׳ ובמשך העשור שקדם לעלייתו לשלטון, החל באמצעות פלוגות הסער הנאציות, ה-S.A, לזרוע פחד בלב האזרחים, הפוליטיקאים, ואנשי תקשורת. הם התפרעו בצורה אלימה ברחובות, פיזרו אספות של מפלגות יריבות, ואף רצחו יריבים פוליטיים.

לאחר מינויו לקנצלר בלית ברירה נוכח התפטרות הקודם, שרף היטלר את הרייכסטאג (המבנה הפרלמנט הגרמני) על מנת שיוכל להאשים את הקומוניסטים, ובכך לחוקק את ה-׳חוק לשעת חירום׳, אשר ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיווה את הבסיס לשלטונו הרודני. זמן קצר לאחר מכן, כאשר אנשי ה-S.A כבר מנו כ-3 מיליון חברים, כך שמורא אדיר הוטל על הגרמנים, על היריבים הפוליטיים ועל אנשי התקשורת, נערכו הבחירות האחרונות תחת שלטונו של היטלר, אשר קבעו את המפלגה הנאצית כגדולה במפלגות, אך עדין לא רוב, מה שהביא את היטלר להחיש את קצב ההשתלטות על גרמניה.

חודש לאחר מכן חוקק חוק ׳ההסמכה׳, אשר העביר את סמכויות החקיקה אל הממשלה, והיה חלק מתהליך האחדה (כינון שליטה טוטליטרית תחת שלטון המפלגה הנאצית), ולמעשה שימש כמשענת חוקית לשלטונו הרודני. בכך באה לקצה חוקת ווימאר הדמוקרטית כמו גם הרפובליקה עצמה והחלה תקופת הרייך השלישי.

לא היה בעליית הנאצים לשלטון כל סממן דמוקרטי, וודאי לא שום דבר הדומה למה שקורה במדינת ישראל.

בהקשר למחשבה שאנחנו יכולים לבצע רצח המונים, לא זו בלבד שהיא הזויה אלא היא מתעלמת מן ההיסטוריה ומן האופי הלאומי שלנו. ובכן, לא רק שאיננו נאצים, אלא עם ישראל הוא המצפן המוסרי של העולם. היטלר עצמו אמר לראושנינג שמכיוון שהמוסר באירופה נשחת, ועם ישראל הוא שהביא את המוסר לעולם, יש להשמידו. ההליניזם והתרבות המערבית כולה, לא היו שואפות לחירות ומצמיחות דמוקרטיות מפוארות לולא היו נפגשות עם העם שבישר חירות לעולם ביציאתו ממצרים – עם ישראל. המשפט המערבי על הטוב שבו מבוסס ברובו על המשפט העברי.

היותנו האור והצדק של העולם, הביא אותנו להקים את המדינה המוסרית ביותר בעולם, כזו המטפלת בנטבחים במדינה עוינת כסוריה במשך שנים, כזו המסייעת לכל העולם בטכנולוגיה, רפואה, ובכל אסון טבע הפוקד אותו. וכן את הצבא המוסרי בעולם. עצם העובדה שיש כאן וויכוח נוקב על זכויות אדם, נובע מהאופי המוסרי הטבוע באומתנו, אופי זה שייך לעם כולו ולא רק למחנה הקורא לעצמו נאור.

כמשרת במילואים במטה של חיל האוויר, מעיד אני שאין פצצה המוטלת ממטוס, שלא עברה את כל הבדיקות והחישובים הנצרכים על מנת להפחית ככל האפשר פגיעתם של חפים מפשע. בצה״ל קיימת תופעה שאין כמותה בצבאות שכירי החרב בעולם, ככל שהחייל קרבי יותר, כך הוא יותר אציל נפש. הסתכלו על לוחמי הסיירות שלנו – תבינו.

הטיעון שאומר שפעם, כשלאי הייתה לנו מדינה והיינו מדוכאים לא יכולנו להיות נאצים, ועכשיו כאשר זכינו במדינה אנחנו כן יכולים להיות נאצים, הינו טיעון מופרך הנובע מחוסר הכרה או כפירה באופייה ההיסטורי הטוב של האומה הישראלית לדורותיה. נוסף לכך, זו תוצאה של שיח מרקסיסטי האומר שאדם או מדינה בעלי עוצמה, חייבים להיות מדכאים, שיח בו החלש והקורבן צודקים והחזקים ובעלי העוצמה תמיד אשמים וצריכים להתנצל על כוחם. שיח זה עקום לחלוטין, עוצמתה של מדינת ישראל לא רק שלא תהפוך אותנו לנאצים, אלא היא זו ששומרת עלינו שלא תהיה כאן שואה. נבחרי הציבור לא יהרגו כאן מיעוטים כי אם חלילה זה יקרה, הציבור יפיל אותם – האשמת נבחרי הציבור ברמיסת זכויות אדם זוהי האשמה חמורה מאוד נגד העם, שהוא יסכים למעשי פשע. לדעת הטוענים כך, עם ישראל יכול להסכים לדיקטטורה רודנית ולשם כך הוא זקוק למוסד עליון שיציל אותו מלהתבהם משחיתותו.

הפוסט המסר “לעולם לא עוד” הוחלף במסרים פוסט ציוניים הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.

מני אז ועד היום לא ערערנו לרגע על המוסכמה הברורה מכל – ׳אנשים אחים אנחנו׳. אך נראה שמשהו השתנה בשיח, נדמה כי לפתע שנאה יוקדת מערערת על מוסכמה זו ומביאה את ראשי המחאה ובעקבותיה את ההולכים אחר ההסתה הפרועה לומר – “הם לא אחים שלי”, בבוז, בהתנשאות ובזלזול.

תופעה נוספת של גילויי שנאה היא הסרבנות להגיע לשירות מילואים ולהגן על המדינה בעקבות חקיקה של הכנסת. באולפנים אני קורא לילד בשמו – סרבנות (או מרידה), ובכל פעם שהזכרתי זאת כנגד עמיתי לשיח, ראיתי כיצד הוא מתעקש לכבס את המילים ולקרוא לזה ׳אי התייצבות׳, כי לסרב זה מביש. זה מבייש כל זמן שאנחנו אחים. כדי לנקות את המצפון, לא מספיקה מכבסת מילים, אלא יש לשנות את היחס הנפשי – אם איננו אחים עוד, איזו בעיה יש לסרב לשרת בצבא? הרי כבר אין לנו מחויבות של אח האחד כלפי השני, אנחנו כבר לא אותו עם.

כתב רה”מ המנוח מר מנחם בגין ז”ל שלמעלה מכל מה שזכה לעשות בימי חלדו, חשוב לו להזכר כמי שמנע מלחמת אחים, בתובעו את המשפט האלמותי ׳מלחמת אחים לעולם לא!’ איש לא רוצה להזכר בדברי ימי ישראל כמי שהביא למלחמת אחים, התופעה הנוראה הזו דוקרת כל לב יהודי. אל דאגה, מחוללי הכאוס מצאו פתרון – אנחנו לא אחים, אם כן, המלחמה הבאה תהיה מלחמת אזרחים, לא מלחמת אחים, אפשר לצאת לקרב.

אבל גם כדי לצאת למלחמת אזרחים צריך אחווה כלשהי בין המתנגדים למדינה היהודית, אם כן, מהי האחווה של ראשי המחאה? אחווה ניידת גלובליסטית – מדינת כל אזרחיה ומסתנניה. הם מזדהים יותר עם מיעוטים שישיבו אותם לשלטונם האבוד מאשר עם אחיהם הביולוגיים שצעדו עם הסבים והסבתות שלהם לתאי הגזים באושוויץ. מדוע? משום שהם איבדו את זהותם השורשית ומבקשים להנחיל את תרבותם הגלובליסטית על העם, בצורה לא דמוקרטית.

רק את חוסר העקביות שלהם אינני מצליח להבין. כמי שגדל בקיבוץ, תמיד חונכתי שעם אויבים עושים שלום. אז אם איננו אחים יותר, אלא אויבים, הגיע הזמן לעשות עמנו שלום, לא? מדוע הם מתנגדים למפגשי שיח?

לצערי, תופעה זו מתקדמת לפרדיגמת חשיבה נוספת – אם איננו אחים, אז ודאי אין לנו עתיד משותף כעם, לפי שאיננו אותו עם, אם כן אפשר להחיל את תכנית ׳ההפרדות׳ – שתי מדינות לעם המתפצל. נראה לכם שולי? לתנועת ההפרדות הצטרפו כ-44 אלף חברים בקבוצת הפייסבוק – זו עיר קטנה בישראל, שקמה רק לפני כחודשיים.

הם שוכחים שהיינו 2000 שנה בגלות ופוזרנו לכל קצות תבל, נרדפנו עד צוואר, נרצחנו, נשדדנו, נשותינו נאנסו, ילדינו הולכו לטבח. חווינו מסעות צלב, אינקויזיציה, פרעות ופוגרומים עד השואה הארורה – קנטונים יפתרו את הבעיה, הרי איננו אחים ובטח לא אותו עם. איך הם ינהלו צבא? נניח ומטוסי הקרב נמצאים בבעלות האליטה שאיננה ציונית, אבל מה יעשו עם הטנקים? האם הם יועברו לבעלות ‘מדינת ירושלים’?

האם זהו הליברליזם במיטבו? הם לא מרשים ללאומיים לחיות במדינה שלהם, לכן מוכרחים להפרד?

הרי ברור לכולם שתכנית ההפרדות לא תצלח. כאן אנחנו מגיעים לפרדיגמה השלישית – רילוקשיין. אם באנו ארצה רק כדי לכונן מקלט בטוח של בטחון וכלכלה, הרי שכבר השגנו את התכלית – מעצמה מספר 8 בעוצמתה הכוללת בעולם, אז אפשר לעבור למדינה אחרת ולעשות רילוקיישן.

כנגד הפרדיגמות השקריות האלו יש לחזור על המובן מאליו שנשכח. מצד האמת אנחנו אחים, בדם! בני 3 אבות ו-4 אמהות. לכן כאשר יהודי נרצח כואב לכולנו, לכן ביום השואה אנחנו עצובים.

יחד עם ההבנה שאנחנו אחים, יש לדעת שגם לאחים מציבים גבולות – את האיומים שלהם לא נקבל! לא בסרבנות ומרידה ולא בנסיון נואל להקים פה מדינה נוספת. לא נכנע לאיומי רילוקיישין גלותיים פוסט-ציוניים. אם יצמידו לנו אקדח לרקה בדמות פרוטקשיין – אנחנו נעצור אותם. לא נוותר על הציונות ועל חלום הדורות שהם מנסים לנפץ באחת. דווקא מתוך האחווה נעמיד אותם על מקומם ונציב את הגבולות הדרושים, עד שאחינו התועים יבינו שהפתרון לגלובליזם הוא הצבת גבולות, לא רק גיאוגרפיים אלא בעיקר ערכיים, שהיהדות היא לאום ולא דת, ולכן אי אפשר להחליף אותה בדת הגלובליסטית.

הדלת תמיד פתוחה ותמיד נקבל אותם חזרה, כי גם אחים טועים, אפילו אם הם התדרדרו ועזבו בכעס את הארץ ואת הלאום, הם מוזמנים ויכולים לשוב הביתה.

הפוסט האם זהו הליברליזם במיטבו? הופיע לראשונה ב-נצח ישראל.